קור וירושלים

הימים הקרים האלו, אוויר הרים חודר כמו סכין לנשימה. לא יכולה ללכת, לטפס במעלה הרחוב, מפחד שתקפא נשימתי תוך כדי מאמץ. כובשת את פי בכף היד כדי להרחיק האוויר הקר ממגע בפּנים החם של גופי.

עומדת בתחנת האוטובוס ומחשבת חישובים. אתמול היה קר יותר, אתמול לבשתי חולצה אחת יותר, מעיל חם פחות. אתמול עמדתי בקרית יובל והדקות עמדו מלכת, היום הפתרון של לחכות לאוטובוס כל כך הרבה יותר הגיוני ונוח.

וזה הכל יחסי, כי אובייקטיבית גם אתמול היה קר וגם היום, ורק בבית שלי עם ההסקה המפנקת נעים, ואפשר לנשום. אבל שם אני כל הזמן מפחדת להיחנק, משאירה חרך ביטחון כדי שלא אמות בשנתי.

אם רק יכלתי לנשום כמו שצריך אולי זה היה כייף של חורף. אבל אין לי שום יכולת לזכור מה זה כשדרכי הנשימה פתוחות, ואותה תכונה תגרום לי בעוד יומיים שלושה לא לזכור מה זה שהנשימה כל כך כבדה. אפילו אם אני אגיע לתיאור של אלף מלים רק על מה מרגישים כשמצוננים (מצודדים..).

בכל מקרה, שיירד קצת גשם, יפריע לנו ברטיבותו לזכור את הקור. ברטוב מתעסקים יותר, כי זה לא נעים, ומפריע, ויפה ומרווה בעת ובעונה אחת. ואז הקור נדחק לשולי התודעה, והאוויר הרטוב טוב לדרכי הנשימה שלי, כי כשהכל רטוב אפשר להבלע ולתת לדמעות להיטמע בתמונה הדולפת.

" אישה צריכה חדר משלה והכנסה קבועה כדי ליצור " (וירג'יניה וולף) 


אולי כל אמירה פמיניסטית על יצירה פותחת בשמונת המלים הללו. בשל הקושי להשיג את המרכיב השני (עידן המחאה החברתית כלכלית, בכל זאת..) הצטיידתי במצלמה ובאור הנפלא של החדר משלי. 
 כשקניתי את המצלמה תכננתי לה גדולות, טיולים גדולים, נופים מרהיבים, חיות נהדרות, משחקי אור וצל. אך, למזלי, התוכניות הגדולות פינו דרכן לתוכנית קטנה, מורכבת ונפלאה. ללא ספק עד כה התוצאות הכי טובות היו  בזמנים הכי טריוויאלים. בדרך לעבודה כשטיפה התכוננה לפרידה מקצה של ענף, ואופנוע אדום שניצב באותו המקום יום יום היווה רקע צבעוני לאפרוריות החורף. רגעים קסומים של יומיום בחדר עם חלון דרומי שקולט קרני שמש נדירות שמלטפות את האביזרים בחדר, מיתר של גיטרה, שעון על שולחן. 

חלק מהתמונות צולמו כאן ממש, המחשב נדחף לפעמים ממש לתוך התמונה, וחלקן בחלקים אחרים בחדר. אבל כולן חוברות לתמונת חדרי, מקור האפשרות ליצירה.