קור וירושלים

הימים הקרים האלו, אוויר הרים חודר כמו סכין לנשימה. לא יכולה ללכת, לטפס במעלה הרחוב, מפחד שתקפא נשימתי תוך כדי מאמץ. כובשת את פי בכף היד כדי להרחיק האוויר הקר ממגע בפּנים החם של גופי.

עומדת בתחנת האוטובוס ומחשבת חישובים. אתמול היה קר יותר, אתמול לבשתי חולצה אחת יותר, מעיל חם פחות. אתמול עמדתי בקרית יובל והדקות עמדו מלכת, היום הפתרון של לחכות לאוטובוס כל כך הרבה יותר הגיוני ונוח.

וזה הכל יחסי, כי אובייקטיבית גם אתמול היה קר וגם היום, ורק בבית שלי עם ההסקה המפנקת נעים, ואפשר לנשום. אבל שם אני כל הזמן מפחדת להיחנק, משאירה חרך ביטחון כדי שלא אמות בשנתי.

אם רק יכלתי לנשום כמו שצריך אולי זה היה כייף של חורף. אבל אין לי שום יכולת לזכור מה זה כשדרכי הנשימה פתוחות, ואותה תכונה תגרום לי בעוד יומיים שלושה לא לזכור מה זה שהנשימה כל כך כבדה. אפילו אם אני אגיע לתיאור של אלף מלים רק על מה מרגישים כשמצוננים (מצודדים..).

בכל מקרה, שיירד קצת גשם, יפריע לנו ברטיבותו לזכור את הקור. ברטוב מתעסקים יותר, כי זה לא נעים, ומפריע, ויפה ומרווה בעת ובעונה אחת. ואז הקור נדחק לשולי התודעה, והאוויר הרטוב טוב לדרכי הנשימה שלי, כי כשהכל רטוב אפשר להבלע ולתת לדמעות להיטמע בתמונה הדולפת.