פרינסס שואו וקותימן, איזה עולם יפה

הרבה זמן שאני שומעת על הסרט הזה. סרטים כאלה שמדברים עליהם תמיד נחשדים בעיניי, אבל הפעם משהו היה נשמע לי מוכר, ובשעה טובה הצלחתי למצוא הקרנה בזמן ריאלי והפכתי קצת עולמות (כלומר ניקיתי את הבית בפחות משעה וחצי לפסח) והצלחתי להופיע בזמן לסרט.

ראשית כל הטריילר - ממש בכמה מלים: קותימן הישראלי יושב בקיבוץ צאלים ויוצר מחדש קולאז'ים מוזיקליים מהיוטיוב. אחד היוטיובים שהוא "מטפל" בהם באופן מיוחד הוא הערוץ ומתוכו כמה שירים של סמנתה מניו אורלינס הידועה בשם פרינסס שואו. וכן הלאה.

תוך כדי הסרט נזכרתי ששמעתי את הסרטון הזה, כלומר צפיתי בו כנראה כמו הרבה אנשים (מעל מליון אם אני לא טועה), ברגע שראיתי את הילדה עם הפסנתר ואז את האיש עם הגיטרה משהו הקליק. אני זוכרת את הקליפים הראשונים שלו שיצאו, את ההתפעמות מעצם המחשבה לעשות כזה דבר. מהדיוק. 


חלק מהחוויה אם כן הייתה לראות משהו שבאיזשהו אופן גם אני הייתי חלק ממנו. זה הזכיר לי קצת את הצפייה בסרט על איימי ויינהאוס. אבל בשונה. בסרט על איימי ויינהאוס הרגשתי כמו כתבה ארוכה ואינטנסיבית עליה והסובבים אותה. ויצאתי עם תחושה קשה, כי הסיפור קשה והפספוס. כאן זה בדיוק חוויה הפוכה. סרט קצר שהזמן בו מאוד איטי. הכל קורה בתוך הפיג'מה, פה ושם היא מוציאה עקבים ושמלות עם נצנצים אבל הרוב קורה בתוך הקפוצ'ון. וקורה פה קסם. לא כי מישהו חשוב מצא את סינדרלה. ממש לא. אלא כי מישהו בקצה אחד של העולם שמע קול ייחודי וברור, הבין אותו, אהב אותו, ועשה עם זה משהו. משהו ייחודי ומיוחד מאוד, הוא בנה מתוך היצירה שלה יצירה שמשלבת את תפיסת העולם שלו ובזה הוא אמר לה משהו על עצמה מתוך העולם שלו. וזה דבר מופלא. 
רוג'ר סילברסטון, מחבר הספר "מדוע ללמוד מדיה?" שהוא אחד הספרים האהובים עליי מתייחס למדיה ולאנשים ואומר שהיא נמצאת "בכל מקום שבו הם [בני האדם] מנסים, במגוון של דרכים ובמידות שונות של הצלחה, להתחבר זה לזה".

קותימן ופרינסס שואו מראים לנו איך עושים את זה, הכי פשוט ומתוק שיש. 

קותימן ופרינסס שואו, צופים באחד הסרטונים שהוא יצר