יומיים שלמים, שבת וחג, ולי היה מזל גדול
והספר לו חיכיתי כבר כמה שנים היה פנוי בספריה.
איך ידעתי לחכות לו? לפני כמה שנים, לא זוכרת בדיוק מתי רק שהיה חם מאוד, ביקרתי יחד עם חבריי, דוד ומורן, בבית הקברות של כנרת. באותו הזמן היו בבית הקברות קבוצה של צעירים ממכינה קדם צבאית כלשהי אותם ליווה מוקי צור והם התיישבו ליד קברה של רחל. התיישבנו לנו בצד והקשבנו. בין כל הדברים שאמר, העלה את נושא המכתבים בין רחל למיכאל ואמר שביקש מסופרת, אני לא בטוחה שאמר את שמה, לכתוב ספר מהמכתבים הללו.
בספר, גרץ מספרת את סיפורה של רחל, ואת סיפורו של מיכאל. הסיפור שלהם מאוד אישי וגם מאוד שייך לתקופה שבה הם חיו. המהפכה ברוסיה, החיים ברוסיה בתחילת המאה הקודמת בה מיכאל לא יכול להיות איש הגות כפי שהוא רוצה, אפילו לא בספר החשמל אותו הוא כותב. המהפכה שבולעת את הכל ואת כולם.
כל אלו מול החיים בישראל, מצד אחד, חיים של פתיחות, רחל כותבת את אשר על ליבה והופכת למשוררת מוערכת. אך גם היא חיה בבדידות, אם בגלל המחלה, אם בגלל המרחק שנוצר בינה לבין אנשי הארץ בשל הרעיונות החדשים שהביאה עמה מהמערב.
ממרחק של שנים, זה נראה מופרך, כל הבדידות הזו. המרחק ביניהם שנפער והתרחב. על קשר המכתבים וכל הפספוסים שהיו בדרך. המחלה הנוראית הזו שפסה מהעולם. נדמה שים הזמן המתרווח ביני שחיה היום לבין האירועים שהתרחשו מאה שנה אחורה לרחל ומיכאל בלתי ניתן למעבר. ובכל זאת.
עמוס עוז כתב על הספר "למרות כל האיפוק, רחל ומיכאל מרעידים את הלב" (על כריכת הספר). כל מילה אמת. נורית גרץ בספרה מצליחה להעביר אותי את השנים והמרחקים, לייצר את הדמויות שהם היו דרך המלים. המלים הן הגשר. ואצלי בראש גם הצלילים. אחד השירים המשובצים בו הוא השיר הבא שבשבת הייתי צריכה לאמץ מאוד את הזיכרון כדי להזכר מי שרה אותו. יש לחנים שמצליחים לחלץ את רוח השיר ולהרעיד את הלב. וגם ספרים.
השנה יצא הספר, "ים ביני ובינך", שכתבה נורית גרץ בצורה המופלאה שבה היא כותבת, מחייה את הדמויות והתקופות. אני קוראת סבלנית וחיכיתי שהספר יגיע לספריה והנה ממש לפני החג באתי על מנת להצטייד במלים לקראת סוף השבוע והוא היה שם, במדף הספרים החדשים. קראתי אותו בשבת בצהריים, בלי להפסיק ועם הרבה דמעות בעיניים.
לסיפור של מיכאל התוודעתי דרך הסרט של העבריים "העלמה בלובשטיין". בערך בדקה ה24 מסופר על המפגש ביניהם.
בספר, גרץ מספרת את סיפורה של רחל, ואת סיפורו של מיכאל. הסיפור שלהם מאוד אישי וגם מאוד שייך לתקופה שבה הם חיו. המהפכה ברוסיה, החיים ברוסיה בתחילת המאה הקודמת בה מיכאל לא יכול להיות איש הגות כפי שהוא רוצה, אפילו לא בספר החשמל אותו הוא כותב. המהפכה שבולעת את הכל ואת כולם.
כל אלו מול החיים בישראל, מצד אחד, חיים של פתיחות, רחל כותבת את אשר על ליבה והופכת למשוררת מוערכת. אך גם היא חיה בבדידות, אם בגלל המחלה, אם בגלל המרחק שנוצר בינה לבין אנשי הארץ בשל הרעיונות החדשים שהביאה עמה מהמערב.
ממרחק של שנים, זה נראה מופרך, כל הבדידות הזו. המרחק ביניהם שנפער והתרחב. על קשר המכתבים וכל הפספוסים שהיו בדרך. המחלה הנוראית הזו שפסה מהעולם. נדמה שים הזמן המתרווח ביני שחיה היום לבין האירועים שהתרחשו מאה שנה אחורה לרחל ומיכאל בלתי ניתן למעבר. ובכל זאת.
עמוס עוז כתב על הספר "למרות כל האיפוק, רחל ומיכאל מרעידים את הלב" (על כריכת הספר). כל מילה אמת. נורית גרץ בספרה מצליחה להעביר אותי את השנים והמרחקים, לייצר את הדמויות שהם היו דרך המלים. המלים הן הגשר. ואצלי בראש גם הצלילים. אחד השירים המשובצים בו הוא השיר הבא שבשבת הייתי צריכה לאמץ מאוד את הזיכרון כדי להזכר מי שרה אותו. יש לחנים שמצליחים לחלץ את רוח השיר ולהרעיד את הלב. וגם ספרים.
