הביחד של החגים

כבר כתבתי פעם (בפורים) שאני אוהבת את יום כיפור. כמה שהוא קשה לי פיזית, רוחנית הוא יושב עליי בול. כל הטקסטים מכוונים למקום שבור-שלם של התבוננות ומחשבה, וכל הארצי והקונקרטי נמצאים בהמתנה. לפני כמה שנים אמא שלי קנתה לי את המחזור של "עם הספר" בעריכת יונדב קפלון, ויש כבר טקסטים שחביבים עליי ואותם אני מחפשת, כמו קטעי תפילה חביבים שמחכים להם בבית הכנסת במשך כל השנה. כזה הוא התיאור של עגנון את חיפושיו אחר טלית בעת פנה יום לקראת תפילת הנעילה, ושירתן של זלדה, דליה רביקוביץ, ויונה וולך ורבים נוספים. הרבה שירים נכתבו על יום הכיפורים, אם מישהו יבדוק (או אולי כבר בדקו) אני משערת שיותר ממועדים אחרים. 

מעבר לזה אני אוהבת את כל ההכנות ליום הזה, השיח, האווירה בעיר הלא פשוטה והכי מיוחדת שלי, ממלאים את המצברים ממש לכל השנה, או לפחות עד לחנוכה. אני אף פעם לא לוקחת חופשה בימים הנוראים, למה ללכת לחפש משהו אחר כשמתחת לבית יש לי הכל? מקומות אחרים יזכו לביקור בזמן אחר בשנה. זה מתחיל בהמוני האנשים שבאים ל"סיורי סליחות" וממשיך בכך שבכל פינות העיר האירועים מכוונים איכשהו לימים הנוראים. הייתי השבוע בלא פחות משלושה אירועים כאלו, שניים במסגרת פסטיבל הפיוט - קבלת שבת נשית בחצר בית אבי חי (במופע מרגש שאפילו לא הוצאתי את המצלמה, אז זה לינק מהחזרות), והמופע המסכם בכיכר ספרא שהוא המופע הכי מרגש שיש כל שנה. השנה עם התזמורת האנדלוסית הירושלמית עם המנצח הכי אנרגטי ומרגש בארץ. 

אנשי ירושלים ברחבת העיריה, על המסך, תום כהן - מנצח התזמורת האנדלוסית ירושלים

האירוע השלישי היה על הדרך, בערב ערב יו"כ, שלחשבוני היה שני בערב, הלכתי עם חברה לשוק, לשמוע חברה שלה שרה בתחריר באירוע הסליחות השנתי שלהם. בסוף לא הייתה הגברה אבל אירוע היה והיה. כולם היו צריכים להיות קצת יותר קשובים ומעורבים וב"עננו" ממש כמו בבית כנסת פתאום לקחו את הפיקוד אנשים מהקהל והאווירה הייתה של ביחד אחד גדול. 

תמיד עולה המנגינה. אלעד גבאי המדהים מחזיק את הערב ונותן מקום לכולם

הימים הנוראים והחגים בכלל מזמנים הרבה רגעים של ביחד. ביחד משפחתי, חברי וקהילתי. את הביחד של יום הכיפורים גיבשתי באולפנה, וזו חוויה שקשה מאוד לשחזר אז אני לא מנסה, אבל יש משהו שנשאר. בקטע אחר של עגנון הוא כותב שהוא נזכר ביום כיפור של ילדותו ואז עולים לפניו כל ימי הכיפור כמו לא היו ימים ביניהם. יש משהו ביום הזה שמייחד אותו מן הזמן, ממחול היומיום. אני משתדלת ולרוב מצליחה לייחד את היום הזה וללמוד כל שנה משהו חדש.

השנה הלכתי לבית הכנסת הגדול, אולי המקום שאף אחד שאני מכירה מגיע אליו לתפילה כי זו הקהילה שלו, והיה מרתק. במקום חזן אחד, בימה שלמה של אנשים ששרים את הפיוטים וקטעי התפילה, וכשהציבור עונה, כמו תמיד מרשימה אותי העובדה שקהל של אנשים יוצרים הרמוניה שכזו בלי הכנות, פשוט כי כולם יודעים מה עושים, אפשר גם לקרוא לזה מסורת. אולי הכי מופלא היה הפיוט שהושר במנגינה של אדון הסליחות, נגיעה ספרדית במניין הכה אשכנזי. ביציאה מבית הכנסת הרחוב המה אדם, אנשים מהלכים, ילדים על אופנים וקורקינטים (ואילו בימבות) ומעגלי שירה בכיכר פריז. וזה היופי של החגים בעיניי, היכולת להתכנס פנימה והחוצה כיחידים וכציבור סביב משהו אחד שמורכב מפסיפס של מסורות וכוונות.