מיכה ביטון - חבר

כשאני הולכת להופעה של מיכה אני אומרת לאנשים שאני הולכת להופעה של חבר. לפעמים אני מדייקת ואומרת שזה חבר של חברה שלי צביה. מה שנכון. אבל מיכה הוא חבר, גם אם כל פעם מחדש צריך להזכיר לו מאיפה (מצביה) וגם כשבאים ורואים אותו רק מהקהל. הוא פשוט איש כזה, חם וחברי.

אני זוכרת שראיתי אותו פתאום בסרט "רוק בצבע אדום", סרט מקסים וכל כך נוגע ללב על שדרות המוזיקלית והמופגזת. וחייכתי לי בהרגשה של - "הי, מכירה אותו!" שלוותה ב-אם הם חברים שלו אז הם בסדר, וזה סרט אותנטי ולא קשקוש. מומלץ ביותר אגב.

אם חושבים על זה, את מיכה אני מכירה כבר שנים, והסיכוי שכל אחד שקורא את השורות האלו מכיר, אם הוא החזיק ספר מימיו אז בטוח ש"אל עצמי" היה אחד מהם. מיכה הוא ציון, והתופעה הזו, שילד דמיוני שגדל בתוכי הוא לא דימויני בכלל ויש לו שם ופרצוף ועוד יותר מזה עתיד מחוץ לספר מופלאה בעיני. ועם זאת אחרי הפעם הראשונה שזה מתחבר, ואחרי שיר או שניים, העובדה הזו הופכת להיות משהו שנוח להשתמש בו כשמסבירים למי שלא מכיר את המוזיקה מיהו מיכה. 

לא פשוט לי לבחור שיר אחד.. אז אני אמליץ להמשיך ולשמוע עוד.. 

והמוזיקה, כמו מוזיקה, תמיד לוקחת. אני חושבת שמיכה הוא הזמר השמח היחיד שאני הולכת להופעות שלו בשמחה. אני יותר שמחה ממלנכוליה. לא הארד-קור, מלנכוליה מעודנת, כזו שלא כוללת מחיאות כפיים בדרך כלל. יש יוצאים מהכלל ובתוכם מיכה, שיודע לשמח ממקום מאוד אמיתי שגם הוא לא תמיד שמח - אבל הוא תמיד חם ואמיתי. עם איזו קריצה, הומור עצמי עדין עם הרבה צבעים.  

מיכה בהופעה בשבוע שעבר בתמונע (הסיבה שהפוסט הזה מגיע עכשיו..)