לפני כמה שבועות שרון נתנה לי לקרוא את "סוד הקסם היפני" של מארי קונדו. היא קראה את זה בסביבות פסח וזרקה לי פה ושם טיפים (בהמשך אני אנהג בצורה דומה..) ואמרה שאני לא ממש צריכה את זה כי אני זורקת דברים. זה נכון, בהמשך לפוסט המוגזם שלי עם 12 הדירות שלי, כל פעם שעוברים דירה יש הזדמנות לזרוק ולבחור מחדש מה מעבירים הלאה. אז התאמנתי הרבה. בכל זאת כשקראתי אותו בעצמי התפעלתי מאוד מדברים מסוימים ודברים אחרים יותר שיעשעו אותי, נניח כמו הגישה שלה לקיפול בגדים כך שהם יעמדו במגירות. זו הדגמה לכך מיוטיוב:
ואני מניחה שזו היא. מצחיק איך היא כל פעם מתרגשת מזה שזה באמת עומד..
בעבודת הסטודנטים העיקרית שלי, במחסן של שילב קניון מלחה, זה בדיוק מה שעשיתי ופיתחתי מומחיות יוצאת מן הכלל בקיפול בגדי תינוקות בצורות שונות. עם זאת, אנחנו בישראל ולא ביפן או בכל מדינה אחרת שאין מקום ואנשים חיים במטר על מטר (ואני מסייגת את כל דיירי נחלות וחלקים מסויימים בתל אביב שהיצירתיות של בעלי הדירות באמת מפותחת) וגם אני כבר לא מיומנת בצמצום. מאוד אהבתי, והנה טיפ מהספר, את היחס שלה לחפצים, אפשר גם לראות בסרטון שהיא אומרת שצריך לגעת בבגד, להרגיש אותו, להכניס לתוכו אהבה. היא מתייחסת באחד הפרקים לכך שחשוב לבחור מה לזרוק וחשוב לא פחות לבחור מה לשמור. מחשבה כל כך חשובה! היא עושה את זה אז אני מרשה לעצמי גם לעשות את זה ולהתייחס לחפצים ולארגון שלהם לא רק כפונקציה של הדבר עצמו אלא כעבודה רחבה של מיון וארגון בחיים. הרגשתי את זה מאוד כשמיינתי את הספרים שלי. הרבה מהם היו הספרים האהובים עליי מתישהו והיום לא עלה בי רגש מיוחד כשאחזתי בהם. ברגע ששמתי ספר כזה בערימת ה"להעביר הלאה" הרגשתי שאני מעבירה הלאה משהו מעצמי שצריך להמשיך. לעומת זאת, ספרים שבחרתי להשאיר (וזה מתחיל למכר ההיפטרות מחפצים) מעידים בי על משהו מאוד אינהרנטי שמחובר למי שהייתי ולמי שאני עדיין גם היום. לא שאין כאלו שאני שומרת כי הם "שווים" חברתית ובאופן סנטימנטאלי לי, יש ויש אבל הספריה שלי (במובן המטפורי שלה כי כל הספרים עדיין בקרטונים) הרבה יותר תואמת את מי שאני היום וזה מרגיש ממש טוב.
אחד הפריטים שהולכים איתי עוד מהבית של ההורים שלי זו תמונה של אוגוטס רנואר, שאו היא עצמה או ציור דומה לה מופיע בסרט המושלם והצרפתי - "אמלי" אפשר לראות את זה לשניה בסרטון הזה מהסרט
טוב, כשהסתכלתי בסרטון כדי לציין פה לשים לב בשניה ה33 קלטתי שזה ציור אחר, "ארוחת השייטים" אבל זה לא ממש משנה כי יש לו כמה ציורים כאלו של התרחשות של כמו פיקניק או מסיבה בחוץ, ויש דמות בתוך הקהל שמסתכלת על המתבונן. מבחינתי כל הציורים האלה שלו הם היינו הך ובטח מקצוענים ינזפו בי על כך ואני אוכל רק להצטדק בכך שהסרט והציור נכרכו אצלי בכריכה אחת ולכן לכל דירה שאני עוברת התמונה הזו הולכת אתי, וכשאני מוצאת את עצמי קצת אבודה, הרבה פעמים אני יושבת מולה ומארגנת את המחשבות.
הבית עוד לא מסודר, ויש עוד ספה ושולחן לקנות, ווילונות לתלות, אבל החפצים היקרים שלי (לא כספית כמובן, אין לי שום דבר בעל ערך בשוק) נמצאים כולם במקום אחד ונעים להם מאוד ולכן גם לי. ואני מחכה לקרוא את הספר הבא, בעיקר כי מעניין אותי לראות מה עוד יש לה לכתוב שהיא לא כתבה... ולהיקסם ביפנית מתורגמת.
