גיליתי אתמול שהארץ - או לפחות פלחי גיל מסוים של תושבי הארץ הזו - גועשת מהופעתם של להקת פופ שמעולם לא הכרתי באופן אישי אלא רק כשמועה מחברותיי בתיכון. זאת משום שלעולם לא הייתי גרופית של להקות בנים, הכי קרוב שהגעתי לזה היה שני דיסקים של Westlife של אחותי הקטנה. אף שיר פופ לא גרם לי התרגשות יוצאת דופן וגם אם שמעתי בלופ ההרגשה הייתה סבירה.
לעומת זאת, וזה נושא הפוסט, יש שירים שהאזנה אליהם היא הדבר הכי קרוב לתפילה שאני מכירה. זה בד"כ לא קשור דווקא למילים, אם כבר יותר למוזיקליות של המלים, ואני חושבת שאני נוטה יותר לפסנתרים בייצור החוויה הזו אך לא רק. אם אני מנסה לשים במלים את הדבר הזה - זו חוויה שאני רוצה להטמע בתוכה, וכשנגמר השיר יש בי פתאום ריקנות שיוצרת את השמיעה בלופ בלתי נגמר. יש תחושה של להצליח לגעת במשהו ומתוך זה לרצות עוד ממנו. כך אני מפרשת בפרשנותי האישית תפילה - לגעת במשהו שהוא נצח ולהיות חלק ממנו.
השיר שעורר בי דווקא עכשיו את הצורך לכתוב את זה (כאנטיתזה לדיבור על להקות פופ אולי, ואולי לא רק) הוא זה:
שיר של עינב ג'קסון כהן שהיא חילקה לחברים ואז חיברה את הביצועים הבייתיים שלהם יחד לפלא הזה. יש פה שילוב של כמה אלמנטיים של שיר תפילתי שכזה: 1. מלים מוצלחות ומרגשות 2. מוזיקה עם מהלכים שמניעים אצלי משהו בלב 3. אופני שירה שונים שמרטיטים את הלב ו-4. בלי קשר לשיר עצמו - החיבור הזה של 32 אמנים ומה שהם רקחו.
גם הביצוע שלה מרגש אותי באותה מידה, כך ש4 הוא בגדר תוספת מבורכת שמעידה ככל הנראה על הסיבות הקודמות.
לעלמה זהר יש שיר - צונאמי - שבו היא אומרת ואני מצטטת בעל פה מרוב שזה נחקק בי -"השיר ששרת אתמול הוא אור גדול בתוך עולם שאין בו נחמה/ חוץ מהשיר הזה אין לנו שום סיבה לחיות לנצח את אומרת בשביל מה"
טוב, נו, בדקתי ושיניתי את שתי המלים הראשונות שהיו דומות...
וזה ממש כך, יש שירים ששייכים לנצח ומהווים אמצעי להביע דרכם איזו תפילה אישית שפותחת את הלב לעולם. חשבתי לרגע לעשות פלייליסט שירים כאלה אבל לא, מוזר מדיי לכלוא את הנצח והוא גם מתפתח ומפתיע מיום ליום.
וזה כבר לגעת בתקווה.
לעומת זאת, וזה נושא הפוסט, יש שירים שהאזנה אליהם היא הדבר הכי קרוב לתפילה שאני מכירה. זה בד"כ לא קשור דווקא למילים, אם כבר יותר למוזיקליות של המלים, ואני חושבת שאני נוטה יותר לפסנתרים בייצור החוויה הזו אך לא רק. אם אני מנסה לשים במלים את הדבר הזה - זו חוויה שאני רוצה להטמע בתוכה, וכשנגמר השיר יש בי פתאום ריקנות שיוצרת את השמיעה בלופ בלתי נגמר. יש תחושה של להצליח לגעת במשהו ומתוך זה לרצות עוד ממנו. כך אני מפרשת בפרשנותי האישית תפילה - לגעת במשהו שהוא נצח ולהיות חלק ממנו.
השיר שעורר בי דווקא עכשיו את הצורך לכתוב את זה (כאנטיתזה לדיבור על להקות פופ אולי, ואולי לא רק) הוא זה:
גם הביצוע שלה מרגש אותי באותה מידה, כך ש4 הוא בגדר תוספת מבורכת שמעידה ככל הנראה על הסיבות הקודמות.
לעלמה זהר יש שיר - צונאמי - שבו היא אומרת ואני מצטטת בעל פה מרוב שזה נחקק בי -"השיר ששרת אתמול הוא אור גדול בתוך עולם שאין בו נחמה/ חוץ מהשיר הזה אין לנו שום סיבה לחיות לנצח את אומרת בשביל מה"
טוב, נו, בדקתי ושיניתי את שתי המלים הראשונות שהיו דומות...
וזה ממש כך, יש שירים ששייכים לנצח ומהווים אמצעי להביע דרכם איזו תפילה אישית שפותחת את הלב לעולם. חשבתי לרגע לעשות פלייליסט שירים כאלה אבל לא, מוזר מדיי לכלוא את הנצח והוא גם מתפתח ומפתיע מיום ליום.
וזה כבר לגעת בתקווה.
