כל העולם - רונית שחר

כשהייתי בתיכון התחלתי לקנות דיסקים וספרים לעצמי. הייתי שומרת את הכסף שנשאר לי מהסכום שקיבלתי לנסיעות ובמקום לקנות ממתקים במכולת הייתי קונה, בד"כ בתחנה המרכזית בתל אביב, ספר שלרוב היה משומש או שממש השקעתי וקניתי דיסק. אחד הדיסקים הראשונים האלה שקניתי היה ספרי לי הכל של רונית שחר.
אולי מן הראוי לדייק בשנים, מדובר בסוף שנות ה90, רדיו דיסק היה להיט, ואני זוכרת דיסקים לפי למי מחברותי לכיתה היה אותם. לא בזבזנו על דיסקים שיש למי שנמצא קרוב אלינו, לכל אחת היה את שלה וכולנו יחד הרכבנו פסקול קולקטיבי. לדוגמה, ליום הולדת כלשהו בתיכון קיבלתי מחברות במבצע של 3 ב-משהו את ירח, Green Day והחלונות הגבוהים. זה היה הכיוון ואלו היו השנים. כך שכנראה ממש אהבתי אותה אז אם קניתי לעצמי את הדיסק שיצא פחות או יותר כשסיימתי תיכון.
עברו השנים, והכל הפך למשוכלל יותר. את אהוב יקר שהאקורדים שלו נכתבו בכובד ראש באחת המחברות הרבות שבהן כלאתי כל דבר בעל חשיבות בחיי עוד שומעים ברדיו, אבל לא יצא לי לחשוב, מה עם רונית שחר?
ואז לפני כמה שבועות ראיתי שהיא מופיעה בנוקטורנו והדלקתי את מיכל לבוא אתי, כאקט נוסטלגי בעיקר. הנוסטלגיה התפוגגה כשהחלטתי להתכונן ולשמוע שירים שלה וגיליתי שיש אלבום חדש. ולא סתם אלבום חדש, אלבום נהדר.
שירים כמו מנוחת הלוחם שבהופעה גיליתי סוף סוף מיהו אריאל שאליו נכתב השיר, שנכנס לי ללב בשמיעה ראשונה, או הגילוי שאת שלחי אותו שמוכר כל כך מרוני דלומי ומיום הזיכרון היא הלחינה, שיר שעצר לי את הנשימה (ושחרר אפילו כמה דמעות) בביצוע שלה.
בהופעה כבר כמעט ולא הבחנתי בשירים שאני מכירה עשרים שנה ובאלו שהכרתי אולי עשרים ימים.. ואז היא שאלה "איך אתם עם שירים שאתם לא מכירים?" והגישה שיר שמצד אחד הרגיש לי כל כך מוכר ומצד שני היה חדש וראשוני לגמרי. כל העולם הוא כרגע הפייבורייט שלי ולכן גם אשים פה ביצוע יוטיובי:


וזה נראה לי הקסם שלה (לפחות עליי) - היא כל כך מוכרת, רגילה אפילו, נותנת את התחושה שתמיד היא הייתה פה ותמיד תהיה. ומצד אחר היא ממש מפתיעה. בטקסטים, בחיבורים עם אנשים, במוזיקה. היא מספרת סיפורים בשירים שלה שאפשר לספר בכל כך הרבה דרכים. אני מרגישה כמעט בכל שיר שהיא מדברת עליי או שאני יכולה לקחת את הסיפור ולספר אותו בעצמי. היא סיפרה איך פנו אליה בשאלה אם היא דתל"שית (ספויילר - היא לא) וזו אגדה אורבנית שרצה שנים במגזר. אגדה שנבנתה סביב שלום לתמימות כמובן, שיר דתל"שיות קלסי ומבריק בזה שהוא בעצם לא.

יש סברה כזו שמגיל 30 אנשים לא שומעים שירים חדשים. כבר כמה שנים אני מודעת לדבר הנורא הזה ואו שאני לא מתבגרת או שאני מספיק בתוך זה כדי שלא יקרה לי כזה דבר. אני גם נהנית מאוד מכל הספוטיפיי ודומיו שמשמיעים לי כל מיני דברים שאני לא מכירה. לפני כמה חודשים הייתה לי שיחה על זה עם חבר ואמרתי שכמה שאני שומעת חדש אני הרבה שומעת דברים חדשים של יוצרים שאני מכירה. אז חשבתי שזה חיסרון. היום אני יכולה להגיד שזה יופי. הגילוי המחודש שלי את רונית שחר הוא גילוי מחדש של משהו אצלי, של המישהי הזו שהייתי בעידן התמימות, בזמנים שהכל היה אפשרי, ולמה שלא יהיה לי מהמישהי הזו היום?

זה זמן של תודות (עשרת ימי תודה וכו')
אז רונית,
תודה על החידוש המוכר והאהוב. ועל זה שבזכותך שנות ה90 שלי ממשיכות ורק משתבחות.
בכל העולם היא שואלת - "בשבילך, מה זה אושר? ומתי יהיה טוב?" 
- בשבילי, שיר שנכנס ללב הוא אושר. 

וכמה טוב לדעת שזה יכול לקרות בכל זמן, ואף פעם לא נגמר. 

אלוהים אדירים

גיליתי אתמול שהארץ - או לפחות פלחי גיל מסוים של תושבי הארץ הזו - גועשת מהופעתם של להקת פופ שמעולם לא הכרתי באופן אישי אלא רק כשמועה מחברותיי בתיכון. זאת משום שלעולם לא הייתי גרופית של להקות בנים, הכי קרוב שהגעתי לזה היה שני דיסקים של Westlife של אחותי הקטנה. אף שיר פופ לא גרם לי התרגשות יוצאת דופן וגם אם שמעתי בלופ ההרגשה הייתה סבירה.

לעומת זאת, וזה נושא הפוסט, יש שירים שהאזנה אליהם היא הדבר הכי קרוב לתפילה שאני מכירה. זה בד"כ לא קשור דווקא למילים, אם כבר יותר למוזיקליות של המלים, ואני חושבת שאני נוטה יותר לפסנתרים בייצור החוויה הזו אך לא רק. אם אני מנסה לשים במלים את הדבר הזה - זו חוויה שאני רוצה להטמע בתוכה, וכשנגמר השיר יש בי פתאום ריקנות שיוצרת את השמיעה בלופ בלתי נגמר. יש תחושה של להצליח לגעת במשהו ומתוך זה לרצות עוד ממנו. כך אני מפרשת בפרשנותי האישית תפילה - לגעת במשהו שהוא נצח ולהיות חלק ממנו.

השיר שעורר בי דווקא עכשיו את הצורך לכתוב את זה (כאנטיתזה לדיבור על להקות פופ אולי, ואולי לא רק) הוא זה:

 שיר של עינב ג'קסון כהן שהיא חילקה לחברים ואז חיברה את הביצועים הבייתיים שלהם יחד לפלא הזה. יש פה שילוב של כמה אלמנטיים של שיר תפילתי שכזה: 1. מלים מוצלחות ומרגשות 2. מוזיקה עם מהלכים שמניעים אצלי משהו בלב 3. אופני שירה שונים שמרטיטים את הלב ו-4. בלי קשר לשיר עצמו - החיבור הזה של 32 אמנים ומה שהם רקחו.
גם הביצוע שלה מרגש אותי באותה מידה, כך ש4 הוא בגדר תוספת מבורכת שמעידה ככל הנראה על הסיבות הקודמות.

לעלמה זהר יש שיר - צונאמי - שבו היא אומרת ואני מצטטת בעל פה מרוב שזה נחקק בי -"השיר ששרת אתמול הוא אור גדול בתוך עולם שאין בו נחמה/ חוץ מהשיר הזה אין לנו שום סיבה לחיות לנצח את אומרת בשביל מה" 
טוב, נו, בדקתי ושיניתי את שתי המלים הראשונות שהיו דומות...

וזה ממש כך, יש שירים ששייכים לנצח ומהווים אמצעי להביע דרכם איזו תפילה אישית שפותחת את הלב לעולם. חשבתי לרגע לעשות פלייליסט שירים כאלה אבל לא, מוזר מדיי לכלוא את הנצח והוא גם מתפתח ומפתיע מיום ליום.
וזה כבר לגעת בתקווה.


  

חכי לי סלוניקי

עברו כמעט 60 ימים מאז שנחתתי בסלוניקי. אני יודעת את זה כי הדבר הראשון שעשיתי כשירדתי מהאוטובוס ברחוב הראשי של העיר היה להכנס לאחד מבתי המרקחת הרבים ולקנות ויטמין D שלא הספקתי בארץ, ומחר הקופסה נגמרת. במקביל, קראתי השבת, בפעם השניה את הספר "חוטים מקשרים" של ויקטוריה היסליפ (מהאי של סופיה) ועלו בי געגועים עזים לעיר הזו, שבהתחלה הייתה נראית לי נוראית ומלוכלכת ולא נעימה. למזלי שהיתי בה כמה ימים, רובם של חג, ועוד איזה חג - ראש השנה, והזמן שביליתי בה גרם לי לשנות את דעתי מן הקצה אל הקצה.

התמונה הראשונה, אני צועדת ברחובות סלוניקי

הדבר הראשון שקיבל אותי ביוון היה הריח. יש שם ריח שקשה לי להסביר, תערובת של זנגוויל ועוד כל מיני תבלינים שאני לא מכירה. סמיכות נעימה שממלאת את האוויר. מההתחלה הרגשתי קצת בתוך סיפור. אחרי בית המרקחת, פילסתי את דרכי עם המזוודה (עליה השלום, נגנבה באתונה, עיר שלא הספקתי לאהוב) לדירת AIRBNB בה התאכסנתי. דירת חדר קטנה, עם גלריה למיטה טלוויזיה מקומית וכלים ורהיטים מאיקאה. בהתחלה הייתי מאוד לחוצה שם ובהדרגה הרגשתי בית, אפילו לא הייתי צריכה מפה בשלב מסויים.

פנים הדירה החמודה

כשקראתי היום את הספר, ממש יכלתי לדמיין איפה הדברים התרחשו. בששת, או שבעת הימים שהייתי בה הגעתי כמעט לכל פינה. האנאפולי - העיר העליונה והמפותלת, עם הבניינים הציוריים מלאי הצבע, סמטאות כמו של עיר עתיקה טיפוסית שרכבים בקושי מצליחים לעבור בה. הרחובות מרובי הבניינים והמרפסות עם גגות נפתחים, כאילו כל בית הוא חנות. ומכל מקום ניתן לראות את הנמל, ואת הדרך היורדת אליו. בתוך כל זה מבני ציבור, אוניברסיטה, מוזיאונים, בית הכנסת, והכנסיות המרובות והמשונות, כיכרות ושווקים.

ראש של עמוד רחוב, לא הצלחתי לפענח מה זה אומר.. 

העיר כולה מלאה בגרפיטי, אין כמעט קיר אחד נקי, חלק סתם אנרכיסיטי ומכוער וחלק ממש ממש משובח. האווירה הכללית היא מאוד נפיצה, ערב אחד הייתה הפגנה ברחוב הראשי ומראה השוטרים שהיו חמושים ביותר ממש הרתיע אותי ללכת מהר מהר למקום סגור ולא להיות מעורבת. אחר כך שמעתי מאלון (אלן ואלון - חברים שפגשתי בבית חב"ד בערב השנה החדשה ושלהם אני חייבת הרבה מההיכרות שלי עם העיר) שהוא חיפש את ההפגנה הזו ועל מה היא הייתה. פתאום מהמקום הבטוח, בבית, אני חושבת לי כמה שיוון מורכבת עדיין, וכמה טוב שלא חשבתי על כל זה כשהייתי שם.

ציור הקיר הכי יפה שראיתי בעולם

לאט לאט מצאתי את דרכי, וכבר ידעתי מאיפה אני באה ולאן אני הולכת. לפעמים צילמתי כדי לזכור את שם הרחוב או איפה הייתי. זו דוגמה לתמונה שיצאה לי דיי במקרה כשצילמתי שלט כדי לזכור.

 

בנייני סלוניקי, כל בית צריך מרפסת

בכל יום, מתישהו, הגעתי לנמל. הנמל הוא המקום הכי שוקק ויפה שיש בעיר, אולי חוץ מהתצפית עליו ממנה אין לי תמונות כי הייתי שם בחג. רצועת החוף בעצם מרוצפת כולה ואין בה חוף, שזה קונספט מוזר בעיניי, ים בלי חוף? מה זה שווה? לא שהייתי נכנסת, אני לא ממש בנאדם של שחיה בים, ולכן התאים לי מאוד המבנה הזה, אבל זה מוזר. אפילו בחג כשהלכנו עם הילדים של הרב לגן השעשועים זה היה ליד הנמל. וביום האחרון שלי שם היה מירוץ כזה, לא ממש מרתון, או שאולי כן, אנשים רצו להם והייתה מוזיקה ואווירה נהדרת שאפשר להיטמע בה בקלות.

בראש השנה הזדמן לי להיות חלק, אחרי כמה ימים של לבד. בית הכנסת היה למזלי 5 דקות מהדירה, אליה בשלב זה ממש התרגלתי, והכניסה אליו הייתה יותר מלחיצה מלהכנס ליוון. השומר בדק את הדרכון שלי והסתכל עלי ושוב על התמונה בדרכון. בית הכנסת היפה הזה היה נטול מחזורים וריק מאנשים, מלבד קומץ מתפללים וכמה נשים שבעיקר הכינו את הקידוש של אחרי שהיה מדהים. איכשהו אלן השיגה לנו מחזור שהחבאנו ליום הבא בקומת הנשים. בתחילתו היה תיאור של גלגוליה של יהדות סלוניקי, חמישים אלף יהודים היו בעיר ובית הכנסת הזה היה אחד מני רבים. תחושת האבדן הייתה חזקה מאוד. המחשבה שבית הכנסת אמור להיות הומה אדם, ולהיות אחד מתוך הרבה, הייתה קשה. גם לא הצלחתי ממש להבין מה מחזיק את היהודים שם, הקהילה מאוד מצומצמת והכלכלה דיי גרועה. רובם היו בשלב זה או אחר בארץ או בקהילות אחרות. יהדות יוון היא תעלומה בעיניי.

היו עוד הרבה גילויים וחוויות, חלקן פשוט נשרו ממני ברגע שיצאתי מהן, והתמונות הכי יפות שיש לי הן אלו שנצרבו לי בראש ולא צילמתי. מניחה שזה נכון תמיד. לצלם זה תמיד לבחור בחלק מהשלם, בחלק מהחוויה ולכלוא אותה במסגרת של מרחב וזמן. המראות היפים ביותר הם אלו ששמרתי בזיכרון או ששכחתי, זמנים של חג, בנהיגה, בזמן שנגמרה לי הבטרייה. לא חסר גם תמונות שצולמו ברגעים קסומים ויצאו מאכזבות, כי בסופו של דבר הלהיות בתוך הדבר זה הדבר האמיתי וכמה שננסה להנציח ולשמר, משהו תמיד יהיה חסר. מיוון חסר לי הריח, שאני מוצאת לפעמים לרגע ורק באופן חלקי כשאני מבשלת או פתאום באמצע הרחוב לרגע. 

אחרי החג המשכתי לתור את יוון, חצי האי פיליון, מטאורה, יאנינה (שכבשה אותי), דלפי ואתונה. בסוף עשיתי נסיעה אורכה וחזרתי לסלוניקי כדי לטוס ממנה הביתה. השארתי לי פסגה אחת לכבוש - את האולימפוס, שלקח לי זמן להבין שזה ההר המפורסם (היו חסרים לי הכוכבים שמעטרים אותו בד"כ). ראיתי אותו רק מרחוק, מסלוניקי ואח"כ בנסיעה, ועכשיו יש לי לפחות סיבה אחת לחזור. 

האולימפוס, מצד הכביש בדרך לסלוניקי מוקדם בבוקר יום כלשהו

רגי'נה רג'ינה

השיר הזה דווקא, עם הרג'ינה רג'ינה שלו, לא היה בהופעה. במקרה של רג'ינה ספקטור זה בלתי אפשרי בכלל להכניס את הכל, הכל זה כל כך הרבה! אני חושבת על הציפיות שהיו לי, לפחות מאז שרכשתי לנו (כל התייחסות ברבים בפוסט הזה מתייחסת לשרון ולי שהלכנו יחד להופעה) את הכרטיסים אי שם ביוני, לא חשבתי הרבה על מה יהיה ממש, בפועל, אבל ציפיתי המון שזה כבר יקרה. ודיברתי על זה בלי סוף. ובכל זאת, מה בדיוק יהיה לא העזתי לצפות, היא מסוג האנשים שאי אפשר לדעת למה לצפות. אולי חוץ מהפסנתר, היה ברור ללא שאלות שיהיה פסנתר כנף.

פסנתר כנף

רגע אני חוזרת אחורה ומנסה לחשוב ממתי אני מכירה את רג'ינה. ומאיפה. הייתי מהמרת על תמי ו/או שרון או מהבלוג של גיא חג'ג' (שראיתי מרחוק בהופעה) או מכולם. יש לי באוטו את Begin to hope אז את השירים משם אני הכי מכירה מכל הכיוונים (ולפעמים עם קפיצות מטבע היותו דיסק אוטו), נראה לי שהם גם השירים הכי מוכרים, US וFidelity וגם Samson לפחות, אבל אני מוטית כי זה מה שאני שומעת כל הזמן. תכלס, אין לי מושג, אני אפילו לא זוכרת שקניתי את הדיסק. בכל זאת עבר מעל עשור.
וזה מעניין, כי היא לא מישהי שגדלתי עליה, היא מישהי שלגמרי גדלתי לצד גדילתה. היא מבוגרת ממנו ב3 שנים, השירים הראשונים שלה ששמענו היו פחות או יותר כשאנחנו בקענו לעולם המבוגרים, והיה לי אשכרה כסף משל עצמי בשביל לקנות את האלבום שלה, ועכשיו יש לי בשביל לקנות כרטיס להופעה שלה (אמנם עדיין בדשא אבל זה כנראה לא יתפתח יותר מדיי לעולם).
שמעתי היום בדרך את הדיסק הראשון שאי פעם קניתי - קורין אלאל עם חברים. רק היום קלטתי שהיא אומרת שההופעה היא בחולון, זה הפתיע אותי בטירוף. קניתי את הדיסק באילת ומבחינתי ההופעה התרחשה שם, אפילו שזו שטות גמורה. הזכרונות שלי ממוזיקה בשנות הנעורים ומטה צבועים לחלוטין בזכרונות ונוסטלגיות והקשרים לאו דווקא רציונאליים. ופה, בהיכרות שלי עם המוזיקה של רג'ינה יש משהו קצת יותר מפוכח, חשבתי לכתוב בוגר אבל זה לא זה, זה יותר מודעות עצמית של בוגרת שמצליחה להתייחס לדבר עצמו. באמת הקשבתי למילים למשל, וכבר היו קליפים והקליפים שלה מאלפים. זה נניח:


ההופעה עצמה עלתה על כל הציפיות. ולו רק בשל הפשטות שלה. רגי'ינה עצמה, פותחת בשירה ווקאלית של שלום עליכם (קצת התבדחנו שלא הסבירו לה כמו שצריך כשהייתה פה כנערה איזה שיר מתאים לאיזה זמן, נגיד שמוצ"ש זה יותר אליהו הנביא משירת המלאכים) שרה עשרות שירים כל אחד מהם בסגנונו ובעוצמות שלו. ויש לה עצמה לא מבוטלת. ובין שיר לשיר, לעתים עם כמה מלים, סיפור או בדיחונת, היא אומרת בקול דקיק של נערה יהודיה-אמריקאית-רוסיה מבית טוב, "תודה רבה" חינני ומתרגש. והיא מתרגשת באמת, להיות פה, לשחזר חוויות ילדות, לדבר בעברית ולהשמיץ נאצים. היא באה עם להקה קטנה, מתופף , צ'לן (ישראלי) וקלידן. בלי אפקטים ויזואליים! שזה דבר שכבר בקושי רואים. הכי הרבה שהיה זה אורות שבין שיר לשיר האירו על הקהל, ולפעמים גם תוך כדי. ופשוט את עצמה, אשה קטנה עם קול ענק. וטונות של כישרון שמתפזרות ברחבי הפארק ונוגעות פשוט בכולם.

ואלו הם האורות

בכל אירוע אמנותי אני מנסה ולרוב מצליחה לקחת אתי משהו אחד שנגע בי. בהופעה הזאת נגע בי השיר The Light. אולי כי התאים לי עכשיו  החיפוש אחר האור הפנימי שנשפך לך מהעיניים, אולי משהו במלודיה. בכל מקרה הקשבתי לו אחוזת קסם זכרתי טוב טוב את המלים וחילצתי אותו מהיוטיוב, ומאז הוא רץ פה הרבה. כרגע הוא מייצג לי את מה שאני לוקחת מרגי'נה את סוד הקסם בפשטות ובהתמדה. לעשות הרבה וטוב. ועם אור.

The Piano Guys

הופתעתי שאף פעם לא כתבתי על הThe Piano Guys, כנרת סיפרה לי עליהם לדעתי (האחות שרצתה שאעשה אפשרות להרשם, נדמה לי שאפילו היא לא משתמשת בזה..) ואם אני זוכרת נכון הדבר הראשון שראיתי זה הביצוע שלהם לFrozen. מוצלח ביותר אין צורך לציין כי המשכתי וראיתי עוד ועוד ועוד. יוטיוב הוביל אותי מהם ל lindsey stirling שהיא לא פחות מאגדית באזניי ובעיניי ועליה דווקא כן כתבתי מתישהו.

בכל מקרה מה שהם עושים זה בעיקר קאברים, שזה משהו במוזיקה שעברתי תהליך דיי רציני לגביו, פעם ממש זלזלתי ולא אהבתי קאברים והיום אני חושבת שזה מדהים. האפשרות הזו לקחת משהו שהוא כביכול חד פעמי, ותוצר של קונטקסט וסיטואציה מאוד מסויימים, להוציא אותו מהקשרו ולתת לו מקום חדש בעולם. כמו שיר מקורי - כשזה טוב אז זה נהדר, כשזה לא אז זה פשוט לא. יש שירים שקיבלו הזדמנות חדשה לגמרי מבחינתי ויש כאלו שלא צלחו את השינוי.

אחד גאוני.

יש קאבריסטיים כמו ג'וני קאש שפשוט ניכסו לעצמם את כל השירים, כל שיר שהוא שר מבחינתי הוא "שלו", ויש כאלו שעשו את זה ביותר צניעות וחן והשאירו סימנים למקור. אין לי דוגמאות כרגע. אבל יש. 

מה שהצמד המופלא הזה וכל הסובבים אותם (לפחות מבחינת בניית הקליפים והעברת הציוד - יש סרטון אחד שהם שמים פסנתר כנף על איזה צוק) זה ממש כך, לקחת שיר, לפעמים שניים, קטע מוזיקלי אולי נכון יותר לומר, ולרקוח משהו חדש. וכך הם מקוטלגים אצלי, קליפים שתמיד מפריעים, כי גם כששמתי אותם עכשיו ברקע היו קליפים שהייתי חייבת לראות. למעשה מה ש"הפריע" לי עכשיו דווקא היה קטע מקורי, הקטע הזה: 

אף פעם לא שמעתי אותו. הם פוריים כל כך שאי אפשר אף פעם להגיע להכל. קראתי טיפה (כי באמת יש לי מחקר על הראש, אז לא התעמקתי), וזה היה שיר שהם לקחו מחומרים מקוריים של אחד מהם ורקחו אותו בפחות מ48 שעות היישר לאלבום. משהו שקשור לשר הטבעות. מאז זה פה בלופ.

ג'וקר?

אקדים ואומר שזו הפעם הראשונה שיש לי מחשבות לא חיוביות על סרט ואני כותבת אותן. באופן כללי אני אוהבת הכל, לא בוחלת באף ז'אנר, אולי חוץ מהז'אנר המבחיל של סרטי האימה (נתקעתי בניצוץ בערך). והכי אני אוהבת סרטים דוקומנטריים על אמנים. האחרון שראיתי היה עם שרון בנמל תל אבי בדוקו-אביב, סרט על הביטלס, עם המון קטעים מהופעות והתרחשויות משנות ה60. זה תמיד כמו לראות כתבה ארוכה שחוצה שנים ובד"כ עם איזו ידיעה על מה קורה בסוף עוד לפני שנכנסים לאולם. לפעמים אני גם זוכרת חלק מהדברים מכתבות בהן צפיתי בזמן אמת, בסרט על איימי ווינהאוס זה היה מאוד חזק, בעיקר החלק שהיא מאבדת את זה על הבמה, ממש זכרתי את האורות בירוק, או השמלה שלה בירוק. משהו ירוק היה גם בזיכרון שלי וגם בסרט. וכמובן בפרינסס שואו, על זה כבר כתבתי כאן.

 כל זה הקדמה לזה ש Im Heath Ledger היה גרוע. גרוע עד כדי כך שהוא נתקע לי לפני הסוף ואני לא רואה סיבה לנסות לסיים אותו. במחשבה לאחור, הטריילר חביב ואין צורך להרחיב אותו:


את הית' לדג'ר אני זוכרת לטוב בעיקר מ"קנדי", סרט חזק שהשאיר עלי רושם בל יימחה. כמו ברוב הספרים/סרטים/שירים שאני צורכת אני לא זוכרת ממנו כלום חוץ מהרושם והחוויה. גרועה בפרטים. אז גיליתי אתמול שהוא שיחק גם בfour feeathers אבל שם הוא לא השאיר עליי את אותו הרושם כשחקן על, אם כי הסרט כולו נגע בי מאוד (שוב, אין לי מושג למה). מה שמרשים אצלו זו היכולת שלו להכנס לכל דמות, בכל תקופה ולהיות היא ועם זאת להשאר הוא. אין ספק שגם בתפקידים היותר מוכרים ו"רגילים" (לא באמת, הג'וקר רחוק מלהיות רגיל, אבל זה מוכר אז אני מתנערת באליטיסטיות מלדבר עליו), הוא שחקן מעולה פלוס.

אבל הית' לדג'ר לא היה סתם שחקן, הוא היה גם שחקן וגם עוד אלף דברים אחרים. נעמי ווטס אומרת שם באחד הראיונות (והיא הייתה מהמעניינות יחסית) שהיה לו את כל מה שצריך להיות לשחקן ומהצילומים שלו נראה שהוא היה הרבה מעבר לזה, סקרן, יצירתי בטירוף, עם אנרגיות לעשרה אנשים, אהבה לכל הקרובים אליו. כמובן שאני יודעת את כל זה מסרט ומתקשורת שמוכרת משהו מסויים אבל אני מאמינה לסרטונים הקטנים שהוא עשה, לנקודת המבט שלו כצלם - את התמונות המדהימות האלה אי אפשר להמציא או לשנות יותר מדי, והקליפים שהוא עשה עם חברים שלו נמצאים להם במקומות המוכרים ברחבי הרשת כמו הקליפ הזה של בן הארפר:



אם משהו אחד עשה לי החלק סרט הזה, זה להסתכל פנימה ולתת לעצמי שתי סטירות שיזכירו לי שיש עוד כמה דברים מעניינים לעשות בעולם חוץ מהדוקטורט שלי.. מעניינים במובן של מגניבים ויצירתיים כמובן. וחשק מטורף לנסוע לאוסטרליה..

חבר של פעם

בדיפולט שלי להתייחס לריטה בציניות, אבל באמת שאני מתה עליה. מתמיד. היתה לי קלטת של רמי וריטה ההופעה. אני גם אוהבת את שלמה ארצי, לאורך כל התהליך של החייל עם הקול הצלול וכל הדרך עם הסיגריות שחספסו לו את הקול עד דק. עם השנים אני פחות אומרת את זה בקול וגם באמת פחות מתחברת, פיתחתי סוג של טעם מוזיקלי אקלקטי ביותר עם נטיות מלנכוליות ובכל זאת חסד נעורים שמור לשני אלו.
לפני כמה ימים (שבועות?) יצא השיר החדש של ריטה אחרי הרבה שנים, וכבר בהאזנה הגלגל"צית הראשונה שלי אליו הרגיש לי שהיא עושה שלמה ארצי עם כל מיני אמירות של "הפיאט הישנה", היום הכל סטרילי אין על מה להתאבד" וכולי וכולי, ממש כל משפט - שלמה. בהאזנה הרביעית כבר שרתי יחד איתה. היום היו לי כמה דקות וראיתי את הקליפ, מקסים ביותר, שתי נקודות מבט שמתחברות בסוף למפגש, הדברים הזהים שמופיעים במקומות השונים ובאמת נוגעים בלב, ריטה שבמקרה עוברת בשדרה. באמת שמומלץ.

אני רק לא מצליחה להבין איך כל פעם מחדש היא מצליחה לעקוף את החומות שלי ולהכנס פנימה...

ועוד שאלה - מה זה אומר "שכל השבור היה כניסה לגן עדן" ???