דברים שקורים כשאני יוצאת מהחדר

כותרת הפוסט מתכתבת עם כותרת הבלוג.
יושבת בחדר האוכל/סלון של אחותי וכותבת. זה בהחלט לצאת מהחדר.
מצד שני יש לי תודעה של חדר משלי. ולפעמים זה בדיוק מה שצריך.

אז שיניתי "חדר" והתנערתי מהיום יום, ומצאתי את עצמי משוטטת בחיפה, מחפשת את מוזיאון חיפה לאומנות.
שוטטתי ברוגע בשכונת הדר (שאגב, החזירה אותי לשנים שבהם עוד לא נשמתי את נשימותי הראשונות) ואפילו קשרתי קשרים עם ספר שכונתי שהוא גם זמר לעת מצוא.

במוזיאון (אליו נכנסתי בחינם על בסיס היותי מנויית מוזיאון ישראל) הוצגה תערוכה נפלאה.
הייתי היחידה שם בבוקר, חוויה מוזרה למי שרגילה ללכת למוזיאון שתמיד יש בו אנשים.

מסדרון התערוכה, אני והמוצגים

הסתובבתי ברוגע, והתפעמתי, פשוט כך מהרעיונות ומאיך שהם התחברו לדברים שמעסיקים אותי ביום יום.

האמנית שכבשה את ליבי, במקרה או שלא במקרה מגיעה גם היא מירושלים
וזהו אתר הבית שלה: עינת עריף-גלנטי - אתר הבית

כמובן שברגע שהתיישבתי לרגע (לא לפני ששלחתי לה מייל תודה, איזה כייף שאפשר פשוט להודות היום באמצעות הרשת ובלי להציק מדיי לאנשים שעושים לך את היום באומנות שלהם) והסתכלתי באתר שלה, וברשת בכלל כבר הגעתי לעוד פלח של יצירה שטרם הכרתי.

אז יצאתי עם שתי מסקנות:
1. גם כשאני יוצאת מהחדר, החדר איכשהו שומר עליי בקרבתו
2. כשיוצאים קורים דברים נפלאים. ואת זה כבר אמר ד"ר סוס בספר מקסים ויפיפה

Kertu\Love is blind

ראיתי היום את הסרט האסטוני המקסים הזה.

פנינת חן בים הסרטים שיוצאים חדשות לבקרים בעולם.
מעט דמויות, מעט מלים, שיר אחד שחוזר בכמה הזדמנויות ודרמה שאצורה בכל רגע במהלכו.

תיקון קטן, יש שני שירים.
אחד מהם זה השיר הבא, שגרם לי להתחיל לשמוע שירים באסטונית, שווה לבדוק.

ובכלל פיתחתי אובססיה קלה לאסטוניה, אז אם מישהו מתכנן ליסוע לשם מתישהו אני בעניין.

קיצור תולדות הצילום האבוד

נורא רציתי להציב כאן תמונה שצילמתי מזמן (נגיע לדיוק של המזמן הזה בהמשך) בבית קפה חמוד בבאר שבע כשהייתי בכמה ימי חופשה ונסעתי לבקר את חברתי תמר ואת אחותי וגיסי שגרו שם בזמנו.

בלי לחשוב פעמיים נכנסתי לתיקיית התמונות והתחלתי לחפש בתיקיות שנושאות שמות כגון נובמבר 2013, או ספטמבר 2012. זאת, על אף שאני דיי בטוחה שזה היה מרץ.. אז בהתחלה ניסיתי להתמקד בסיטואציות של טיול, לא הלך. אח"כ מיפיתי בראש את התמונות לפי ילדים שהופיעו בהן (נותן את המימד הזמן בצורה מאוד ברורה). עד שגיליתי שבעצם חסרות לי הרבה מאוד תמונות!
אז פניתי לפייסבוק, שהוא אוגר התמונות הגדול שלנו, ולא גם שם לא.

מה עוד גיליתי? שאני מבינה שאין לי מה לחפש באינסטגרם או ב"תמונות מהסלולארי" כי פשוט לא היה אז, או לא מספיק זמין. ומעבר לזה שזה נהיה קריטריון לסיווג לא פחות משלבי ההתפתחות של האחיינים שלי.

העולם משתנה, והוא משנה אותנו בלי שנשים לב.

והתמונה? רציתי להראות מתי בפעם האחרונה ישבתי ברוגע עם חברה לקפה. מסתבר שעברו כמה דורות מאז.

***

חצי שנה עברה, בדיוק, ועלעול בתיקיה אבודה של לקט תמונות הובילה אותי לתמונה האבודה!

לתמונה קראתי - רינגלבלום בבאר שבע עם תמי מרץ 2011

מגניב שזכרתי שזה היה מרץ, והייתי רחוקה סך הכל בשנה שנתיים בניחוש.. והמסקנה היא שאגרנות ואובססיה כלפי גיבויים מחזירים את ההשקעה :)

כמו שיר שנוגע..

עשר שנים + של דיבורים ומידע וחשיבה אסטרטגית ושיח על צדק וצורך. בסוף הדבר שנגע בי הכי עמוק זה השיר הקטן הזה. שיר חמוד בשמיעה ראשונה. עד שהמלים שהולמות שוב ושוב ומעלות את התמונות ואת נבכי הלב. מתארות את החולות והבית ואת שברון הרוח. וגעגוע. כל כך הרבה געגוע. געגוע לא רק לבית, אלא למולדת לרוממות למשהו שהוא החיים כפי שמישהו אחד הכיר אותם והם אינם עוד.

היום כששמעתי את השיר בנסיעה באחת מהשמעות גלגלצ חשבתי לי על השאלה שמרבים לשאול אותי לאחרונה "לא מיצית את ירושלים?" אז נכון אני ירושלמית מלידה עם גיחות לכל מיני. ואני גם ירושלמית מבחירה. אני חושבת שהבחירה הזאת מתחזקת מדי יום גם בגלל הסיפור של ההתנתקות. ירושלים היא הנקודה הכי אמיתית של ארץ ישראל במהות הציונית דתית בסופו של דבר. והיופי או הקלות היא שאין על זה עוררין. אפשר לא לאהוב אותה, להגיד שהיא קשה, שהיא מסוכסכת ושקשה להכיל את הכעס והכאב שהיא נושאת בקרבה אבל אי אפשר להתעלם ממנה. קשה לי לדמיין שמישהו יחשוב שזה משונה או מוזר אם לא אסכים להתפנות מירושלים. או שאתגעגע אליה אם זה יקרה. מהבחינה הזו גוש קטיף או כל מקום אחר הוא יבנה ויבנה הייתה התחליף הזמני לירושלים. ואני רוצה את הדבר האמיתי. 

פתאום נהיה סתיו.. ודמדומים

סף שלכת/נאחז בענף גומא/קצה של אור

צולם ונכתב בשבוע שעבר (ערב חג אולי.. כבר לא ממש זוכרת). לפני הגשם, בתחילת עונת הדמדומים של הארץ שלנו. תוך כדי האירועים נתפס לי הגב וכידוע הכאב של הפרט מעסיק אותו (אף שלא מקדים בחשיבותו) יותר מהכאב הכללי. את התמונה הזו לא הייתי מצליחה לצלם היום כי צריך להתכופף ולמצוא את הזווית הנכונה ממנה מצטלם האור שנובט בעלה היבש בצורה הטובה ביותר. השבוע הכי הרבה שהצלחתי זה לצלם תוך כדי שאני יושבת במכונית (רמזור אדום כמובן) כששמש שמתחילה להשלים עם חילופי העונות הפציעה לרגע ונגעה לא נגעה בתפילת הדרך שמעטרת את המראה יחד עם העץ הריחני. 

שמש סתווית/מבהיקה על תפילה/תקווה לשלום

ותמיד תפילה.. 

ועכשיו. כשיש לי חדר משלי!

שנים עברו (לא כקלישאה,באמת!) ויש לי חדר משלי. זה דיי מדהים שהרעיון הזה באמת נכון. לא יודעת עד כמה היתה לה את האפשרות (לווירג'יניה כמובן) לבדוק את הרעיון הזה שלה אבל עבורי, החדר לבדו פתח איזה דלת חשובה במוח, בלב, כל הדרך לידיים.
ובזמן האחרון התחלתי לנסות להתנסח בהייקו-ים קטנים שהתחברו לתמונות מעוצבות באינסטנט עיצוב.
זה מאתגר ומספק להכניס מעט מלים (או יש להגיד הבהרות) וליצור רעיון.

והנה שני הייקו תמונה:

הייקו סוף קיץ (25.9.15)

זנב עשירי/רחש מסתנן בינות/אחרית לראשית 

והייקו כמעט תחילת שנה (12.9.15)

אסיף בפתח/כחול סורג מתחזה/שמי כסליו