כמו שיר שנוגע..

עשר שנים + של דיבורים ומידע וחשיבה אסטרטגית ושיח על צדק וצורך. בסוף הדבר שנגע בי הכי עמוק זה השיר הקטן הזה. שיר חמוד בשמיעה ראשונה. עד שהמלים שהולמות שוב ושוב ומעלות את התמונות ואת נבכי הלב. מתארות את החולות והבית ואת שברון הרוח. וגעגוע. כל כך הרבה געגוע. געגוע לא רק לבית, אלא למולדת לרוממות למשהו שהוא החיים כפי שמישהו אחד הכיר אותם והם אינם עוד.

היום כששמעתי את השיר בנסיעה באחת מהשמעות גלגלצ חשבתי לי על השאלה שמרבים לשאול אותי לאחרונה "לא מיצית את ירושלים?" אז נכון אני ירושלמית מלידה עם גיחות לכל מיני. ואני גם ירושלמית מבחירה. אני חושבת שהבחירה הזאת מתחזקת מדי יום גם בגלל הסיפור של ההתנתקות. ירושלים היא הנקודה הכי אמיתית של ארץ ישראל במהות הציונית דתית בסופו של דבר. והיופי או הקלות היא שאין על זה עוררין. אפשר לא לאהוב אותה, להגיד שהיא קשה, שהיא מסוכסכת ושקשה להכיל את הכעס והכאב שהיא נושאת בקרבה אבל אי אפשר להתעלם ממנה. קשה לי לדמיין שמישהו יחשוב שזה משונה או מוזר אם לא אסכים להתפנות מירושלים. או שאתגעגע אליה אם זה יקרה. מהבחינה הזו גוש קטיף או כל מקום אחר הוא יבנה ויבנה הייתה התחליף הזמני לירושלים. ואני רוצה את הדבר האמיתי.