תורמוסים

כל שנה כמעט, כבר עשרים שנה, שבזמן הזה אני נמשכת יחד עם כולם לגבעה אחת לא רחוק שצומחים בה התורמוסים הכי יפים בעולם.
הם לא באמת הכי יפים, אבל יש משהו במקום הזה, הקבוע, שנלחש מפה לאוזן ובשנים האחרונות עובר עם תמונות של פרחים סגולים בווטסאפ שהופך טיפוס לגבעה כדי לראות פרחים לדבר כל כך מיוחד. 

תורמוסים, היום, לא צריך יותר מלים

הספר שטלטל אותי

אני קוראת המון, בממוצע ספר בשבוע. יש לי מנוי בספריית בית העם של שני ספרים (בחגים האחרונים נשברתי והוספתי אחד), לפעמים אני מחליפה את שניהם או אחד מהם, תלוי בסוג ובמצב רוח ובדברים האחרים שיש לי לקרוא/לעשות. בכל מקרה, בגלל שאני קוראת כל כך הרבה אני כבר לא מטולטלת כל כך מספר כמו שהייתי כשהייתי תיכוניסטית נגיד, אז היו יותר ספרים שנגעו וחשפו אמיתות ותחושות. היום זה קורה, אבל פחות. 
השבוע לקח לי זמן ללכת לספריה, ירד מלא גשם ולא רציתי שיירטבו לי הספרים, אבל רציתי נורא להפטר מהספרים שהיו לי, הדחקתי אותם כבר.. עד כדי כך הם היו מעצבנים. בכל מקרה הגעתי חמש דקות לפני הסגירה והחלפתי לספר שחברה המליצה ומהר מהר פניתי לספרים החדשים ושלפתי את הספר המחודש הזה של שמעון אדף.

קילומטר ויומיים לפני השקיעה, שמעון אדף (עטיפת הספר בהוצאה של 2015)

הוא יצא לראשונה ב2004 ושוב בשנה שעברה, כלמור מתישהו ב2015. ראיתי בביקורות שיצא סוג של המשך, לפחות מבחינת הדמות הראשית השנה, אז כנראה שזה היה טוב למכירות. למזלי, כי אחרת לא בטוחה שהייתי מגיעה אליו. 
לא אפרט על הספר, מי שרוצה יקרא, רק קצת על החוויה שלי. תל אביב מופיעה בספר מנקודת המבט של מספר דמויות שבאו מן החוץ, משדרות, אשקלון, בת ים. זה לא הספר הראשון שעוסק בתל אביב ככרך אך יש פה קו מאוד בולט של הדיבור על תושביה החדשים-ישנים, שבחרו בה כאלטרנטיבה ראויה ובונים אותה ואת המרקם שלה. 
משהו נוסף שאהבתי, שהזכיר לי את ארבעה בתים וגעגוע שנמנה על הספרים שריגשו אותי כבחורה צעירה ותמימה ונצרבו בדמי, הוא השילוב בין השירה לכתיבה. אדף הוא גם משורר, מוצלח מאוד, והוא משבץ את שיריו בספר בטבעיות שחורכת את הנשמה. וכל אלו עטופים בעלילה בלשית ורמזים על השכלתו של הגיבור/מחבר בחן ובהרמוניה מופלאה. 

החיים שלי בזמן עבר הווה ועתיד

מצאתי את התמונה הזו שקראתי לה "החיים שלי עכשיו" 

החיים שלי עכשיו גרסת - יום שני‏ ‏02‏ ‏ינואר‏ ‏2012 ‎12‎:‎29

תמונה מקסימה, של שולחן העבודה שלי מלפני 4 שנים בערך. את הציור לדעתי נתתי לאחיין שלי ליומולדת שנה. את המשקפיים החלפתי ועוד יש לי את הכוס הזו! עברתי מאז שלוש או ארבע דירות ויש לי אוטו. הקישוט לפלאפון לא רלוונטי כי אין מקום בשבילו על הסמארפון והמאמרים כבר בטח ממש לא רלבנטיים, אני חוקרת משהו אחר ודברים התקדמו. 

כך שאלו ממש לא החיים שלי עכשיו. הם החיים שמתישהו היו לי. 

טוב לדעת בצורה כה ויזואלית שציירתי ציור כזה יפה. שהיו לי כל מיני דברים נחמדים ושחלקם נשארו. ותודה למי שהמציא את המצלמה!