העיר הזאת

כמה זמן לא הייתי בהצגה! קשה לי עם הצגות, יש משהו מאוד חשוף ואינטימי בהצגה. סרטים אני רואה המון ואין לי בעיה איתם, מהצגות אני יותר חוששת. להצגה הזו רציתי ללכת כבר הרבה זמן. לא זוכרת מתי התוודעתי אליה אבל שנים שאני רוצה לא רוצה ללכת אליה, רוצה אך חוששת. כל פעם משהו צץ או לא מסתדר. החודש החלטתי שאלך ויהי מה. 


אז ההצגה היא כמו הקליפ מתחילתה ועד סופה דיבורים בשירים, מאמץ עילאי ששווה לעשות. אני לא יכולה לומר שהבנתי הכל, לא הייתי מתנגדת לראות אותה שוב מבחינת הטקסטים. תוך כדי תפסתי את עצמי כמה פעמים מתפעלת מזה שהם זוכרים את הכל, השחקנים.  טקסטים ארוכים, מורכבים, המון רפרנסים שחצי אולי עברו את מחסום הקלט-עיבוד שלי... 

זה מוזר לראות משהו שכל כך הרבה זמן רציתי לראות. אני רוצה לכתוב ופתאום אין לי מה. הייתה הצגה מעולה. למה? בגלל כל כך הרבה סיבות שפתאום לא ממש מתחברות. אני רגילה לעשות הפוך, ללכת לסרטים שאין לי מושג על מה הם, סתם כי זה בדיוק התאים ונראה לי ששבוע סרטים אסטוני יכול להיות מעניין, ואז להתאהב עד כלות באסטוניה וללכת לכל שאר הסרטים שמוקרנים באותו השבוע.. ללכת למשהו עם ציפיות זה פשוט אחר כל כך, הצורך העמוק לא להתאכזב, הציפייה למשהו יוצא דופן. 

זה אכן היה יוצא דופן, והמחזה עצמו, שהשחקנית הראשית היא העיר. העיר הזאת שמצד אחד ברור שהיא לא מכאן, ומצד שני - עיר, ככל הערים, לא עיר מסויימת שאפשר להלביש עליה ידע ורגשות, סתם עיר גדולה, צבעונית או אפלולית, בצפון ובדרום, בסתיו. זו יכולה להיות ניו יורק, ניו אורלינס, פריז או תל אביב (ואפילו ירושלים, אולי). בכל אחת מהן יש פאב עם במה פתוחה, בלשים ובחורה עם שמלה אדומה, אשליה ואכזבה.