The White Birch

אחת לכמה זמן אני קונה אלבום שאני לא מכירה בכלל. שופטת אותו על פי העטיפה או נותנת לדחף פנימי להוביל אותי. לרוב, כך הבחנתי, אלו אמנים סקנדינביים (אני נתקלת אח"כ באות O עם הקו שאין לי מושג איך אפשר להפיק אותו כך סתם באותיות במחשב), אבל לא רק. מתנות קטנות לעצמי, לפתח את יכולת הפתיחות לדברים חדשים. 
היום התקיימה הופעת ההשקה של הדס לחר המהממת, שבזכותה בכלל גיליתי איך נכנסים לחלק של האוזןבר שהוא החלק בו יש הופעות באימפרית "האוזן". היה נחמד לגלות בדרך החוצה שהחלק של האלבומים עוד פתוח ושאפשר לשוטט ולקנות אפילו שהשעה אחרי עשר בלילה. מה שקורה לי בד"כ באוזן השלישית זה שאני מגיעה ורוצה למצוא את כל הדברים שרציתי לקנות וחוטפת בלאק אווט כזה רציני.. אז זה המקום הכי טוב להמר בקניה ולגלות מוזיקה חדשה.

הפעם קרץ אלי האלבום הזה:


כל הדרך (הגשומה) מתל אביב לירושלים שמעתי את האלבום והוא קסום. כשהגעתי הביתה גיליתי שאכן, כמו שחשדתי, הוציאה אותו להקה נורווגית בשם the white birch  שקראו לעצמם כך על שם אלבום עם השם הזה של להקת codeine. נאמר על האלבום הזה שהוא השפיע על לא מעט להקות אחרות, כבמקרה שלנו זה דיי ברור..  זה האלבום ואני מאזינה לו עכשיו:


אז תודה להדס המהממת שבזכותה הזדמנתי בכלל לאזור, וליקום ששולח לי כל מיני אלבומים מעניינים.

הדס ויוני בביצוע לשיר של coldplay, אם הייתי יודעת שיצא כה טוב הייתי מצלמת יותר...

דליה רביקוביץ ומחשבות על תרבות ושפה

דליה רביקוביץ לא נכנסה לתודעה שלי בצורה מסודרת. אין לי אפילו ספר שלה בבית. רק מספר שירים באנתולוגיה, לא ממש נחשב. אפשר לומר שהכרתי את השירים שלה בעקיפין. את "חמדה" מהקלטות הישנות של אבא שלי, את "תמונה" ו"שובי לביתך" ועוד רבים וטובים פשוט כי הולחנו ונכנסו להיכל התרבות הישראלית, אבל בשבילי עד שהתחלתי להסתכל הם היו של עדנה גורן, יהודית רביץ ושם טוב לוי.. 



השבוע התקיים ערב מחווה לרביקוביץ' לרגל יום הולדתה השמונים, על ידי חבורת משיב הרוח. המחיזו, הקריאו ושרו שירים שלה, והוקרנו קטעי וידיאו. מדהים כמה זה מרגש לראות תוכניות טלויזיה ישנות כשהן נמצאות בהקשר מסויים. אחד הקטעים יצא יפה מבחינת הזמנים, שיחה של ירון לונדון עם דליה ומאיר שלו על פרשת השבוע. של השבוע. מדהים לשמוע אותה ואת העברית המדהימה שלה. 

חיפוש ביוטיוב, רק של שמה, מעלה הרבה תוכניות, אחת מהן מ1993 אז השתתפה בתוכנית "פופוליטיקה" כאשר הנושא היה שיריו של אביב גפן, אז בן 20. היא מתייחסת לשיריו כשגויים דקדוקית, ומציינת ששפתו כמו גם השפה של חמי רודנר שיושב גם הוא מסביב לשולחן, היא דלה. אני שייכת לדור הזה, שגדל על השירים האלו ובכל זאת מסכימה איתה מאוד. היא אומרת ובחכמה גדולה שהמרד שלהם הוא גם מרד על השפה. אני מאמינה שהיום הם גם יכולים להתחבר לאמירה הזו שלה אם כי אולי הפער הזה יכול להסביר את הנוכחות המועטה של אנשים בני גילי באירועי תרבות של הדור שלה. מחשבה שיש לפתח. 

כל כך יפה בעיניי המעורבות שלה, ההתכנסות פנימה מחד ביצירה וההסתכלות מאידך כל הזמן החוצה. היא משתמשת בכל כך הרבה מוטיבים יום יומיים שירה שלה, ומרוממת אותם. לכן, אולי, שיריה כל כך מולחנים. אני מנסה למצוא את השיר של "ארבעים מעלות" למילותיה ולא מוצאת. לשיר קוראים "סימנים", ואני מתקשה לקרוא אותו בלי שהלחן ילווה את המלים. הוא נפתח כך: "כשהכוס נופלת,/ רסיס נתז/ ופיסת נייר נשמטת/ ומשהו זח או זז/ ומשהו חורג מן המסגרת/ הנכונה/ צריך להשמר מזה מאד." (המלים מהאתר של מדשרת).





כמו שאת שיריה לא הכרתי בצורה מסודרת, כך גם את כתיבת הפרוזה. אם כי ספר שלה, המקבץ בתוכו 16 סיפורים קצרים, מציץ אלי כבר שנים מאחד המדפים הגבוהים שבספריה. השבוע, בבוקר שלאחר אירוע המחווה השאלתי אותו. מעניין היה לראות את חתימות התאריכים להחזרת הספר ולהסיק מהן את גלגוליו בעשרים השנים האחרונות. הוכחה נוספת לכך שהשפה שלה יש בה מן הנצח.