דליה רביקוביץ לא נכנסה לתודעה שלי בצורה מסודרת. אין לי אפילו ספר שלה בבית. רק מספר שירים באנתולוגיה, לא ממש נחשב. אפשר לומר שהכרתי את השירים שלה בעקיפין. את "חמדה" מהקלטות הישנות של אבא שלי, את "תמונה" ו"שובי לביתך" ועוד רבים וטובים פשוט כי הולחנו ונכנסו להיכל התרבות הישראלית, אבל בשבילי עד שהתחלתי להסתכל הם היו של עדנה גורן, יהודית רביץ ושם טוב לוי..
השבוע התקיים ערב מחווה לרביקוביץ' לרגל יום הולדתה השמונים, על ידי חבורת משיב הרוח. המחיזו, הקריאו ושרו שירים שלה, והוקרנו קטעי וידיאו. מדהים כמה זה מרגש לראות תוכניות טלויזיה ישנות כשהן נמצאות בהקשר מסויים. אחד הקטעים יצא יפה מבחינת הזמנים, שיחה של ירון לונדון עם דליה ומאיר שלו על פרשת השבוע. של השבוע. מדהים לשמוע אותה ואת העברית המדהימה שלה.
השבוע התקיים ערב מחווה לרביקוביץ' לרגל יום הולדתה השמונים, על ידי חבורת משיב הרוח. המחיזו, הקריאו ושרו שירים שלה, והוקרנו קטעי וידיאו. מדהים כמה זה מרגש לראות תוכניות טלויזיה ישנות כשהן נמצאות בהקשר מסויים. אחד הקטעים יצא יפה מבחינת הזמנים, שיחה של ירון לונדון עם דליה ומאיר שלו על פרשת השבוע. של השבוע. מדהים לשמוע אותה ואת העברית המדהימה שלה.
חיפוש ביוטיוב, רק של שמה, מעלה הרבה תוכניות, אחת מהן מ1993 אז השתתפה בתוכנית "פופוליטיקה" כאשר הנושא היה שיריו של אביב גפן, אז בן 20. היא מתייחסת לשיריו כשגויים דקדוקית, ומציינת ששפתו כמו גם השפה של חמי רודנר שיושב גם הוא מסביב לשולחן, היא דלה. אני שייכת לדור הזה, שגדל על השירים האלו ובכל זאת מסכימה איתה מאוד. היא אומרת ובחכמה גדולה שהמרד שלהם הוא גם מרד על השפה. אני מאמינה שהיום הם גם יכולים להתחבר לאמירה הזו שלה אם כי אולי הפער הזה יכול להסביר את הנוכחות המועטה של אנשים בני גילי באירועי תרבות של הדור שלה. מחשבה שיש לפתח.
כל כך יפה בעיניי המעורבות שלה, ההתכנסות פנימה מחד ביצירה וההסתכלות מאידך כל הזמן החוצה. היא משתמשת בכל כך הרבה מוטיבים יום יומיים שירה שלה, ומרוממת אותם. לכן, אולי, שיריה כל כך מולחנים. אני מנסה למצוא את השיר של "ארבעים מעלות" למילותיה ולא מוצאת. לשיר קוראים "סימנים", ואני מתקשה לקרוא אותו בלי שהלחן ילווה את המלים. הוא נפתח כך: "כשהכוס נופלת,/ רסיס נתז/ ופיסת נייר נשמטת/ ומשהו זח או זז/ ומשהו חורג מן המסגרת/ הנכונה/ צריך להשמר מזה מאד." (המלים מהאתר של מדשרת).
כמו שאת שיריה לא הכרתי בצורה מסודרת, כך גם את כתיבת הפרוזה. אם כי ספר שלה, המקבץ בתוכו 16 סיפורים קצרים, מציץ אלי כבר שנים מאחד המדפים הגבוהים שבספריה. השבוע, בבוקר שלאחר אירוע המחווה השאלתי אותו. מעניין היה לראות את חתימות התאריכים להחזרת הספר ולהסיק מהן את גלגוליו בעשרים השנים האחרונות. הוכחה נוספת לכך שהשפה שלה יש בה מן הנצח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה