אני חיה בשומקום.

איפה זה, ולמה אני קוראת לזה כך? אז שומקום יכול להיות בכל מקום ואפשר לדעת שאנחנו שם לפי כמה סימנים. אחד, שלוקח לנו זמן להבין את זה. שתים, שאנחנו לא חשים כלפי זה יותר מדי. ושלוש, שיש הבלחות שפתאום השומקום שלנו מרגיש כמו מקום אמיתי.

אז איך הגעתי לכאן? כמו שתמיד אני מגיעה לזה, קצת מזל, בטחון מופרז ומפלה.

תבינו, אני כל הזמן מחפשת אחר מקום אמיתי, אחרי בית, פינה שהיא שלי. ואיכשהו זה לא יוצא. וכל הספרים מעידים על כך שאני לא רוצה מספיק, לא מתאמצת להשיג את מטרותי. והאמת היא שאני לא נחשבת בכלל בנאדם עצלן, פשוט בקטע הזה אני לא מוותרת ואז יוצא שאני מוותרת כל פעם על כל הקופה.

עכשיו כל מה שכתבתי נשמע כמו איזה פרק מספר אמריקאי מטופש שהולך להסביר לכם משהו עמוק. ככה זה כשקוראים ספר ונכנסים אליו חזק, מתחילים לחשוב או לדבר כמוהו. זה יכול לקרות גם עם סרטים, ועכשיו אני חושבת פתאום שזה בגלל הסרט ההוא שראיתי אתמול, חיות הדרום הפראי. היה שם קטע שהאבא אמר לילדה להגיד I'm the man! והיא צרחה את זה בקולה הדקיק וזה היה מאוד משעשע.

 

בסרט הם חיו ממש בשומקום אבל הם היו נורא רציניים לגבי המקום שהם גרו בו אז אולי זה היה הרבה יותר מקום משאי פעם יהיה לי. ואולי לא, כי הם הלכו במעגלים. והשתגעתי מהבלאגן ששרר אצלם בבית ובחיים. אני אוהבת סדר, וניקיון.

והכי אני אוהבת שקט. שקט אפשר להשיג בכל מיני דרכים. אפשר לשים אטמי אזניים, ואפשר לשים אוזניות. כן, גם רעש יכול להשיג לנו שקט, הכל תלוי באיזה סוג של שקט אנחנו בוחרים. ויש את השקט של יום כיפור, שהוא נפלא אבל מתאים ליום אחד בלבד בשנה, כי הוא חזק מדי.

וזו תמונה של החלון שלי הבוקר, אחרי הבוקר של השקט הגדול.  שנה טובה.