פנים אל מול פנים

צפיתי היום בסרט הנפלא Vis-a-Vis הקרואטי במסגרת שבוע הקולנוע הקרואטי.


קודם כל אפתח בכך שאציין שזה אחד הדברים הנפלאים שיש בסינמטק. סתם סרטים זרים. לא סרטים מפורסמים שחייבים להציג, לא סרטים הוליוודיים דווקא, גם אבל לא רק. רובם כנראה זכו במשהו אחרת לא היו מגיעים לתודעה. פשוט סרטים ממקומות סתמיים בעולם שנוגעים ללב. הסרטים שאני אוהבת הם בדרך כלל אלו שהתרגום שלהם לעברית הוא שמם בשפת המקור. כתבתי פה לא מזמן על הסרט קרטו (שבוע הקולנוע האסטוני) כך שזה בהחלט משהו שנשזר לאורך כל הסרטים שאני בוחרת לראות.

אחרי הקדמה כה ארוכה, הסרט. יצא ב2013, בקרואטיה ובאי הקטן ויס. בחיפוש ראשוני עולה ששם הסרט הוא בעצם מושג - פנים אל פנים. מושג שהוא הוא מהותו של הסרט. הרבה מאוד סצינות מאורגנות כך שהשחקנים אכן יושבים פנים מול פנים אבל גם במהות, יש מפגש אינטימי עם לב פתוח בין אנשים.

לגבי האי. חיפוש מהיר הביא אותי להמלצה באתר של סוכנות נסיעות או משהו כזה על האי עם חבילת נופש וכו'. הערך של האי  בויקיפדיה מתורגם ליותר מ25 שפות, אך לא לעברית. אם יצא לי בזמן הקרוב לא אתנגד ליסוע ולאחר מכן גם לכתוב עליו את הערך. לא חייב בסדר הזה :) 

תמונה של ויס מויקיפדיה, מעדיפה ליסוע ואז לכתוב, כדי להביא גם תמונות שוות!

וכבר נאמר בספר משלי "כמים הפנים לפנים - כן לב האדם לאדם".
משפט שהוא ממש מכאן ומתאים לכל מקום בעולם. 

סיפור על אהבה וחושך

הייתי עכשיו בסרט והוא נפלא לטעמי.
ממה שהבנתי בשיח שהיה אחרי הסרט הביקורות בישראל
קטלו אותו אף טרם צפיה בשל הבימאית - נטלי פורטמן.

הסרט שראיתי הכי הרבה פעמים בחיי (אחרי סרטי ג'ין אוסטין) הוא לאון.
סרט מושלם.
עם המשחק הכל כל נוגע ללב של פורטמן כילדה. 
עם המשחק הכל כך טעון של ז'ן רנו המדהים.
סרט שחיבר בתוכו כל כך הרבה דברים מושלמים יחד.
וכמובן, עם השיר הכי יפה בעולם.

במלחמת הכוכבים כבר הייתי שבויה אבל שוב, הצלחה מסחררת.

וכן הלאה. 

אולי בגלל שהיא קרובה אלי בגיל, אולי בגלל מאה סיבות אחרות,

כל תפקיד שהיא עושה מסומן אצלי כסימן דרך בתקופת חיים. 

ועכשיו כשהיא בחרה לביים את אחד הספרים הטובים שקראתי. 

אני מפרגנת. 

ומצדיעה לבחירה שלה להתחיל כך לקריירת בימוי מוצלחת! 

מוזיקה, אומנות וקשר

לפני מספר חודשים התקיים במוזיאון ישראל אירוע שנתי - נקודת מגע. במסגרתו מתקיימים מיצב/גים ומופעים שיש להם נגיעה ושיח עם המוצג במוזיאון. זוהי רק השנה החמישית וכבר עמדנו בתור דיי הרבה זמן כדי להיכנס.

יחסית השנה נהניתי פחות, יכול להיות שגם בגלל הסיבה שעשיתי מנוי השנה כך שהחוויה שלי הייתה רק של האירוע ופחות של הביקור במוזיאון (ואולי גם החוויה של לבוא בלילה למוזיאון)

אחד המופעים המרשימים היה המופע של מאיה בלזיצמן. מאיה ישבה על במה, עם הצ'לו שלה ומצגת עם יצירות מאחוריה וחיברה בין האומנויות במגע הקסם שלה. כאן בתמונה תפסתי אותה מזווית אחרת לגמרי...

אני חושבת שהשילוב הזה, החיבור בין כמה דברים שהוא כביכול בדיעבד ולאו דווקא שייך האחד לשני יוצר את המסר (או הסיפור או הקונספט) המופלא של הדבר הזה שנקרא קשר. דיאלוג. החומר האנושי שכולנו כבני אנוש מחוברים דרכו ואליו.

כשאני הולכת להופעה, מעבר למוזיקה עצמה, שבינינו הרבה פעמים יותר "מקצועית" ו"איכותית" כשאני שומעת אותה לבד במערכת סטריאו טובה, אני באה בשביל המגע עם האמן/להקה. בשביל החיבור שלו למוזיקה של עצמו, החיבור עם המוזיקאים שנמצאים על הבמה, החיבור לקהל וכיוב'.

אם לדבר בשפה הצרכנית של ימינו – הסחורה שאני מקבלת היא בתחום הקשר, אני מקבלת את החוויה השלמה של התקשורת המוזיקלית שיכולה אחר כך להיתרגם אצלי למיליון פיסות של קשר אנושי ותרבותי.

 

הופעה שהתקיימה במרכז בגין ב2012,
כאן גם יש קשר עם היוצר (אורי צבי גרינברג) שעולה
יחד עם היוצירם  (אורה ברנס, ארי גורלי ועוד) על הבמה