יש רוע בעולם

קראתי היום כתבה עם קורין אלאל שהוציאה אלבום שלם של כל ספר קהלת. עדיין לא שמעתי את הביצוע אבל הרעיון והדרך שבו היא מתאת שהוא נעשתה מקסים. מתוך הדברים שהיא אמרה, בכלל על טקסטים מהתנ"ך התחברתי מאוד לאמירה שלה על מה שהיא למדה מספר תהילים. היא מתארת שם שדרך תהילים היא גילתה שיש רוע. לפני כן היא חשבה שאין דבר כזה ופירשה רוע כמשהו לא בסדר בפרשנות שלה (מקווה שאני מפרשת נכון את הדברים..) ושם היא גילתה שהכתובים מתייחסים למציאות של רוע. 

הייתה לי השבוע הארה לגבי עצמי, משהו שאמר לי חבר שפירק אצלי איזו מגננה שאני מחזיקה הרבה מאוד זמן. אני משאירה דברים באוויר. אומרת אמירות לא מחייבות. דיפלומטית. מנסה בכל כוחי לא לעמוד על פסגה אחת. ואני חושבת שזה נובע מהמקום שאני לא רוצה לפגוש ברוע. ברוע שבי. לא שאני בנאדם רע, ממש לא, אבל אני לא מחוסנת מזה, אני יכולה להיות רעה במעשה או במחשבה ואני יכולה לפגוע. ומה שהבנתי פתאום היה שאני לא יכולה לשבת על הגדר, כי גם כשאני לא עושה שום דבר אני יכולה לפגוע, ולא רק בעצמי. 

בספריה האישית שלי (אותה אני גוררת מדירה לדירה ברחבי העיר..) יש לי את הספר קופסה שחורה של עמוס עוז, אותו קראתי מכל הכיוונים ובשלבים שונים בחיי כל כך הרבה פעמים. ספר נורא שכתוב מצויין. הדמויות בו כל כך מסוכסכות עם עצמן ואחת עם השניה וכל הרוע וכל הטוב שבעולם יוצא בתוכו. פעמיים מתייחסת אילנה אל האושר במכתביה אל גדעון:

"יש אושר בעולם, אלק, והיסורים אינם היפוכו אלא הם המבוי הצר שבעדו עוברים בכפיפה, בזחילה בין סרפדים, אל קרחת-היער הדמומה השטופה בכסף ירחי."  

"יש אושר בעולם, אלק, והיסורים אינם היפוכו, הם נתיב הקוצים שבו נעבור זוחלים על גחון אל קרחת-היער ההיא, שטופת כסף ירח דק, הקוראת לנו ומחכה. אל תשכח."  

 קשה לי להסביר למה הטקסט הזה פשוט עלה במוחי עכשיו, אפילו החלפתי במחשבה את ה"אושר" ב"רוע" כשחשבתי על הטקסט. אולי הדברים קשורים זה בזה ואולי בגלל המקום ה-לא דיכוטומי שאילנה מייצרת. עולם של אושר וייסורים, שמתקיים באותו העולם של הטוב והרוע. וצריך למצוא מקום בתוך העולם הזה, קרחת-יער כלשהי להעמיד עליה את הרגליים ולייצב בה את הלב ומשם פשוט להיות. 

Joy

שמו של הסרט כלל וכלל לא מעיד עליו. אבל זה סוג של סוריאליזם שעובד.
הרגיש כאילו דייויד ראסל ניסה להכניס בו את ה-כ-ל. המון שירים, דמויות, מצבים.
ומוקד אחד - ג'וי.
אם לפני כמה זמן כתבתי פה על הגשרים האמריקאיי, בין מדינות, בין אנשים. כאן יש אשה אחת שמוכיחה את החלום האמריקאי במלוא גדולתה!
והנה טריילר:

ציפור בחדר

תרצה אתר. אני מכירה אותה מהשירים, מאליפלט, מהפזמונים שלא תמיד אני יודעת לשייך אליה. 

לא גדלתי על האריה שאהב תות, תוצאה של חינוך ישראלי-אנגלוסקסי שכלל בעיקר ספרות אנגלית, סיפורים בקלטת של אלכס אנסקי וקלטות של מוזיקה קלאסית מוקלטת מקול המוזיקה לפני השינה.
הגעתי אליה יותר מאוחר, היישר דרך השירה. כי את עיר הירח אני קניתי לעצמי, הרבה אחרי התיכון, והרבה אחרי שסיפחתי את כוכבים בחוץ מהספריה של ההורים. וגם אחרי שקניתי לעצמי את המבחר של אלתרמן. כך שקראתי אותה לפי הסדר הכרונולוגי, כלומר, מתוך הבסיס של שירתו של אביה. 

ספר לבן, עם עיטור עדין, עם פוטנציאל להתפרץ, כמוהו כמוה. עם השיר הנפלא על האופק, ועל מה שנמצא מערבה מכאן, ושפה שעשתה לי סדר בתוך כל השירה הגברית שמסביב. במלים שלה מצאתי את עצמי, גם כשלא הבנתי כלום. 

בסרט הם מדברים בסוף על "בלדה לאשה" וששי קשת מספר על הצמרמורת של לשיר את השיר אחרי המוות הטרגי שלה. אז חיפשתי ומצאתי את הביצוע שלו. המוכר ביותר הוא של נורית גלרון, ועבור הסרט אסף אמדורסקי ביצע את השיר. 
וזה המקורי, מההצגה: 

גשרים!

יש לי יחס אמביוולנטי לגשרים. מצד אחד, הם כל כך יפים, אוצרות אדריכליים חסרי פשר (כי מה יפה בזה? מוצר פונקציונאלי למעבר ממקום למקום. ובכל זאת..) ומצד שני יש בי חלקיק של פחד גבהים. אני לא מסתכלת על החריצים המאורכים כשאני עוברת על הגשר וגם נמנעת להביט מצדדיו. עושה לי בחילה. 
יש קטע יפה בארבעה בתים וגעגוע, שם מודי, החבר שמטייל בדרום אמריקה, מתוודה על פחד גבהים מסוג אחר: 

מודי, ארבעה בתים וגעגוע, אשכול נבו

בכל מקרה מודי קופץ בנג'י וזה מסדר אותו איכשהו, ואם כבר מדברים עליו, בספר הוא סוג של גשר. גשר בינינו לבין איך שהדמויות הראשיות נתפסות על ידי הסביבה הקרובה שלהן. כי יש משהו מאוד מנותק באיך שהמחבר מעביר לנו אותם, שם בקסטל, מקום שהוא לא הסביבה הטבעית שלהם. ומודי, מהמכתבים שלו בדרום אמריקה, מדבר לעמרי ונועה מהיום יום הכי פשוט שלהם, וכך מראה לנו אותם. 

למה אני מתפלספת על גשרים? כי ראיתי בשבוע שעבר את גשר המרגלים, סרטו החדש של סטיבן ספילברג אותו תסרטו גם האחים כהן ובו מככב טום הנקס. תמהיל אנושי שיוצר, עם עוד רבים וטובים ששמם לא תפס את עיניי, את הסרט הכל כך טוב הזה. כל כך טוב שבכל מקבץ של אנשים שהייתי בו מאז אני ממליצה עליו. 
הכל שם כל כך סימבולי, ואני אתמקד רק בגשר. הסרט מתחיל בגשר ברוקלין. הגשר אותו חנכתי ברגליי ביום שישי חם באמצע יוני השנה, כי הרגשתי חובה בינלאומית וכנראה קולנועית. כמובן שבשבת כל ילידי ארה"ב צחקו עליי שזה מסלול של תלמידי בית ספר, אבל מה אכפת לי. יש לי משם את התמונות הנהדרות האלה: 

גשר ברוקלין מכל מיני כיוונים, כשבאמצע שימו לב לשנה שמוצבעת על הגשר - 1875

בחזרה לסרט ולחלקים היותר סימבוליים. דונובן, העו"ד מהווה גשר בין כל מיני דמויות, מעצם תפקידו כמגשר ומפשר. המרגל גם הוא, מהווה גשר בין מדינת האויב למדינת הבית שלו. המקבילה, או המהות ההפוכה לגשרים באה לידי ביטוי בחומה, חומת ברלין, שזו הפעם הראשונה שאני רואה סרט על בנייתה ולא על נפילתה. המפגש בסוף, נקודת החילופים, מתבצע על גשר. וזה לא ספויילר. הנה הטריילר:  

לכו לראות!

ואנקוטה צילומית - תמונה לא מרשימה ביותר שצילמתי מתוך האוטובוס שלקח אותי לשדה התעופה באירלנד - גשר המיתרים, הגירסא הדבלינאית

גשר המיתרים (או שם אחר), דבלין

הביצוע שהתעלה על עצמו #1

לפני כמה ימים שמעתי שיר ברדיו והרגשתי שאני מכירה אותו אבל לא הצלחתי למקם אותו. בסוף אמרו את שמו ושם המבצעים והייתי מרוצה שאני יודעת מיהו ומהו ואוכל לשמוע אותו כשתנוח עליי הדעת. 
זה השיר אגב:

מפה לשם, בפעם הבאה שהוא עלה ברדיו אמרה השדרנית שזה ביצוע של ילד הירח ורוני לשיר של מוניקה סקס, ושאמנם הם עשו את זה שונה מאוד, השיר מאוד יפה. וזה הביצוע של מוניקה סקס:  

כנראה שהכרתי את זה בביצוע המקורי, אבל התאהבתי ממש בביצוע החדש. 
כשהייתי קטנה, קטנה ממש, ביסודי, היה לי מאוד חשוב לשמוע שירים מקוריים. כמובן שלא היה לי מושג מה מקורי, מבחינתי מקורי היה איך ששמעתי את זה ראשון. ואני זוכרת שהתעקשתי ש"זה" יותר יפה. איכשהו עם הזמן היו לי יותר ויותר התנסויות כמו עם השיר דם (שאגב מילותיו קשות ומתריסות כמו כל השירים של מוניקה סקס, קצת מרד נעורים באישיות הכה קונפורמית שלי) והיום אני יחסית פתוחה לקבלה של ביצועים שונים, אם כי עדיין פה ושם לויאלית לבחירות ראשונות  :)