גשרים!

יש לי יחס אמביוולנטי לגשרים. מצד אחד, הם כל כך יפים, אוצרות אדריכליים חסרי פשר (כי מה יפה בזה? מוצר פונקציונאלי למעבר ממקום למקום. ובכל זאת..) ומצד שני יש בי חלקיק של פחד גבהים. אני לא מסתכלת על החריצים המאורכים כשאני עוברת על הגשר וגם נמנעת להביט מצדדיו. עושה לי בחילה. 
יש קטע יפה בארבעה בתים וגעגוע, שם מודי, החבר שמטייל בדרום אמריקה, מתוודה על פחד גבהים מסוג אחר: 

מודי, ארבעה בתים וגעגוע, אשכול נבו

בכל מקרה מודי קופץ בנג'י וזה מסדר אותו איכשהו, ואם כבר מדברים עליו, בספר הוא סוג של גשר. גשר בינינו לבין איך שהדמויות הראשיות נתפסות על ידי הסביבה הקרובה שלהן. כי יש משהו מאוד מנותק באיך שהמחבר מעביר לנו אותם, שם בקסטל, מקום שהוא לא הסביבה הטבעית שלהם. ומודי, מהמכתבים שלו בדרום אמריקה, מדבר לעמרי ונועה מהיום יום הכי פשוט שלהם, וכך מראה לנו אותם. 

למה אני מתפלספת על גשרים? כי ראיתי בשבוע שעבר את גשר המרגלים, סרטו החדש של סטיבן ספילברג אותו תסרטו גם האחים כהן ובו מככב טום הנקס. תמהיל אנושי שיוצר, עם עוד רבים וטובים ששמם לא תפס את עיניי, את הסרט הכל כך טוב הזה. כל כך טוב שבכל מקבץ של אנשים שהייתי בו מאז אני ממליצה עליו. 
הכל שם כל כך סימבולי, ואני אתמקד רק בגשר. הסרט מתחיל בגשר ברוקלין. הגשר אותו חנכתי ברגליי ביום שישי חם באמצע יוני השנה, כי הרגשתי חובה בינלאומית וכנראה קולנועית. כמובן שבשבת כל ילידי ארה"ב צחקו עליי שזה מסלול של תלמידי בית ספר, אבל מה אכפת לי. יש לי משם את התמונות הנהדרות האלה: 

גשר ברוקלין מכל מיני כיוונים, כשבאמצע שימו לב לשנה שמוצבעת על הגשר - 1875

בחזרה לסרט ולחלקים היותר סימבוליים. דונובן, העו"ד מהווה גשר בין כל מיני דמויות, מעצם תפקידו כמגשר ומפשר. המרגל גם הוא, מהווה גשר בין מדינת האויב למדינת הבית שלו. המקבילה, או המהות ההפוכה לגשרים באה לידי ביטוי בחומה, חומת ברלין, שזו הפעם הראשונה שאני רואה סרט על בנייתה ולא על נפילתה. המפגש בסוף, נקודת החילופים, מתבצע על גשר. וזה לא ספויילר. הנה הטריילר:  

לכו לראות!

ואנקוטה צילומית - תמונה לא מרשימה ביותר שצילמתי מתוך האוטובוס שלקח אותי לשדה התעופה באירלנד - גשר המיתרים, הגירסא הדבלינאית

גשר המיתרים (או שם אחר), דבלין