גיליתי אתמול שהארץ - או לפחות פלחי גיל מסוים של תושבי הארץ הזו - גועשת מהופעתם של להקת פופ שמעולם לא הכרתי באופן אישי אלא רק כשמועה מחברותיי בתיכון. זאת משום שלעולם לא הייתי גרופית של להקות בנים, הכי קרוב שהגעתי לזה היה שני דיסקים של Westlife של אחותי הקטנה. אף שיר פופ לא גרם לי התרגשות יוצאת דופן וגם אם שמעתי בלופ ההרגשה הייתה סבירה.
לעומת זאת, וזה נושא הפוסט, יש שירים שהאזנה אליהם היא הדבר הכי קרוב לתפילה שאני מכירה. זה בד"כ לא קשור דווקא למילים, אם כבר יותר למוזיקליות של המלים, ואני חושבת שאני נוטה יותר לפסנתרים בייצור החוויה הזו אך לא רק. אם אני מנסה לשים במלים את הדבר הזה - זו חוויה שאני רוצה להטמע בתוכה, וכשנגמר השיר יש בי פתאום ריקנות שיוצרת את השמיעה בלופ בלתי נגמר. יש תחושה של להצליח לגעת במשהו ומתוך זה לרצות עוד ממנו. כך אני מפרשת בפרשנותי האישית תפילה - לגעת במשהו שהוא נצח ולהיות חלק ממנו.
השיר שעורר בי דווקא עכשיו את הצורך לכתוב את זה (כאנטיתזה לדיבור על להקות פופ אולי, ואולי לא רק) הוא זה:
שיר של עינב ג'קסון כהן שהיא חילקה לחברים ואז חיברה את הביצועים הבייתיים שלהם יחד לפלא הזה. יש פה שילוב של כמה אלמנטיים של שיר תפילתי שכזה: 1. מלים מוצלחות ומרגשות 2. מוזיקה עם מהלכים שמניעים אצלי משהו בלב 3. אופני שירה שונים שמרטיטים את הלב ו-4. בלי קשר לשיר עצמו - החיבור הזה של 32 אמנים ומה שהם רקחו.
גם הביצוע שלה מרגש אותי באותה מידה, כך ש4 הוא בגדר תוספת מבורכת שמעידה ככל הנראה על הסיבות הקודמות.
לעלמה זהר יש שיר - צונאמי - שבו היא אומרת ואני מצטטת בעל פה מרוב שזה נחקק בי -"השיר ששרת אתמול הוא אור גדול בתוך עולם שאין בו נחמה/ חוץ מהשיר הזה אין לנו שום סיבה לחיות לנצח את אומרת בשביל מה"
טוב, נו, בדקתי ושיניתי את שתי המלים הראשונות שהיו דומות...
וזה ממש כך, יש שירים ששייכים לנצח ומהווים אמצעי להביע דרכם איזו תפילה אישית שפותחת את הלב לעולם. חשבתי לרגע לעשות פלייליסט שירים כאלה אבל לא, מוזר מדיי לכלוא את הנצח והוא גם מתפתח ומפתיע מיום ליום.
וזה כבר לגעת בתקווה.
עברו כמעט 60 ימים מאז שנחתתי בסלוניקי. אני יודעת את זה כי הדבר הראשון שעשיתי כשירדתי מהאוטובוס ברחוב הראשי של העיר היה להכנס לאחד מבתי המרקחת הרבים ולקנות ויטמין D שלא הספקתי בארץ, ומחר הקופסה נגמרת. במקביל, קראתי השבת, בפעם השניה את הספר "חוטים מקשרים" של ויקטוריה היסליפ (מהאי של סופיה) ועלו בי געגועים עזים לעיר הזו, שבהתחלה הייתה נראית לי נוראית ומלוכלכת ולא נעימה. למזלי שהיתי בה כמה ימים, רובם של חג, ועוד איזה חג - ראש השנה, והזמן שביליתי בה גרם לי לשנות את דעתי מן הקצה אל הקצה.
התמונה הראשונה, אני צועדת ברחובות סלוניקי
הדבר הראשון שקיבל אותי ביוון היה הריח. יש שם ריח שקשה לי להסביר, תערובת של זנגוויל ועוד כל מיני תבלינים שאני לא מכירה. סמיכות נעימה שממלאת את האוויר. מההתחלה הרגשתי קצת בתוך סיפור. אחרי בית המרקחת, פילסתי את דרכי עם המזוודה (עליה השלום, נגנבה באתונה, עיר שלא הספקתי לאהוב) לדירת AIRBNB בה התאכסנתי. דירת חדר קטנה, עם גלריה למיטה טלוויזיה מקומית וכלים ורהיטים מאיקאה. בהתחלה הייתי מאוד לחוצה שם ובהדרגה הרגשתי בית, אפילו לא הייתי צריכה מפה בשלב מסויים.
פנים הדירה החמודה
כשקראתי היום את הספר, ממש יכלתי לדמיין איפה הדברים התרחשו. בששת, או שבעת הימים שהייתי בה הגעתי כמעט לכל פינה. האנאפולי - העיר העליונה והמפותלת, עם הבניינים הציוריים מלאי הצבע, סמטאות כמו של עיר עתיקה טיפוסית שרכבים בקושי מצליחים לעבור בה. הרחובות מרובי הבניינים והמרפסות עם גגות נפתחים, כאילו כל בית הוא חנות. ומכל מקום ניתן לראות את הנמל, ואת הדרך היורדת אליו. בתוך כל זה מבני ציבור, אוניברסיטה, מוזיאונים, בית הכנסת, והכנסיות המרובות והמשונות, כיכרות ושווקים.
ראש של עמוד רחוב, לא הצלחתי לפענח מה זה אומר..
העיר כולה מלאה בגרפיטי, אין כמעט קיר אחד נקי, חלק סתם אנרכיסיטי ומכוער וחלק ממש ממש משובח. האווירה הכללית היא מאוד נפיצה, ערב אחד הייתה הפגנה ברחוב הראשי ומראה השוטרים שהיו חמושים ביותר ממש הרתיע אותי ללכת מהר מהר למקום סגור ולא להיות מעורבת. אחר כך שמעתי מאלון (אלן ואלון - חברים שפגשתי בבית חב"ד בערב השנה החדשה ושלהם אני חייבת הרבה מההיכרות שלי עם העיר) שהוא חיפש את ההפגנה הזו ועל מה היא הייתה. פתאום מהמקום הבטוח, בבית, אני חושבת לי כמה שיוון מורכבת עדיין, וכמה טוב שלא חשבתי על כל זה כשהייתי שם.
ציור הקיר הכי יפה שראיתי בעולם
לאט לאט מצאתי את דרכי, וכבר ידעתי מאיפה אני באה ולאן אני הולכת. לפעמים צילמתי כדי לזכור את שם הרחוב או איפה הייתי. זו דוגמה לתמונה שיצאה לי דיי במקרה כשצילמתי שלט כדי לזכור.
בנייני סלוניקי, כל בית צריך מרפסת
בכל יום, מתישהו, הגעתי לנמל. הנמל הוא המקום הכי שוקק ויפה שיש בעיר, אולי חוץ מהתצפית עליו ממנה אין לי תמונות כי הייתי שם בחג. רצועת החוף בעצם מרוצפת כולה ואין בה חוף, שזה קונספט מוזר בעיניי, ים בלי חוף? מה זה שווה? לא שהייתי נכנסת, אני לא ממש בנאדם של שחיה בים, ולכן התאים לי מאוד המבנה הזה, אבל זה מוזר. אפילו בחג כשהלכנו עם הילדים של הרב לגן השעשועים זה היה ליד הנמל. וביום האחרון שלי שם היה מירוץ כזה, לא ממש מרתון, או שאולי כן, אנשים רצו להם והייתה מוזיקה ואווירה נהדרת שאפשר להיטמע בה בקלות.
בראש השנה הזדמן לי להיות חלק, אחרי כמה ימים של לבד. בית הכנסת היה למזלי 5 דקות מהדירה, אליה בשלב זה ממש התרגלתי, והכניסה אליו הייתה יותר מלחיצה מלהכנס ליוון. השומר בדק את הדרכון שלי והסתכל עלי ושוב על התמונה בדרכון. בית הכנסת היפה הזה היה נטול מחזורים וריק מאנשים, מלבד קומץ מתפללים וכמה נשים שבעיקר הכינו את הקידוש של אחרי שהיה מדהים. איכשהו אלן השיגה לנו מחזור שהחבאנו ליום הבא בקומת הנשים. בתחילתו היה תיאור של גלגוליה של יהדות סלוניקי, חמישים אלף יהודים היו בעיר ובית הכנסת הזה היה אחד מני רבים. תחושת האבדן הייתה חזקה מאוד. המחשבה שבית הכנסת אמור להיות הומה אדם, ולהיות אחד מתוך הרבה, הייתה קשה. גם לא הצלחתי ממש להבין מה מחזיק את היהודים שם, הקהילה מאוד מצומצמת והכלכלה דיי גרועה. רובם היו בשלב זה או אחר בארץ או בקהילות אחרות. יהדות יוון היא תעלומה בעיניי.
היו עוד הרבה גילויים וחוויות, חלקן פשוט נשרו ממני ברגע שיצאתי מהן, והתמונות הכי יפות שיש לי הן אלו שנצרבו לי בראש ולא צילמתי. מניחה שזה נכון תמיד. לצלם זה תמיד לבחור בחלק מהשלם, בחלק מהחוויה ולכלוא אותה במסגרת של מרחב וזמן. המראות היפים ביותר הם אלו ששמרתי בזיכרון או ששכחתי, זמנים של חג, בנהיגה, בזמן שנגמרה לי הבטרייה. לא חסר גם תמונות שצולמו ברגעים קסומים ויצאו מאכזבות, כי בסופו של דבר הלהיות בתוך הדבר זה הדבר האמיתי וכמה שננסה להנציח ולשמר, משהו תמיד יהיה חסר. מיוון חסר לי הריח, שאני מוצאת לפעמים לרגע ורק באופן חלקי כשאני מבשלת או פתאום באמצע הרחוב לרגע.
אחרי החג המשכתי לתור את יוון, חצי האי פיליון, מטאורה, יאנינה (שכבשה אותי), דלפי ואתונה. בסוף עשיתי נסיעה אורכה וחזרתי לסלוניקי כדי לטוס ממנה הביתה. השארתי לי פסגה אחת לכבוש - את האולימפוס, שלקח לי זמן להבין שזה ההר המפורסם (היו חסרים לי הכוכבים שמעטרים אותו בד"כ). ראיתי אותו רק מרחוק, מסלוניקי ואח"כ בנסיעה, ועכשיו יש לי לפחות סיבה אחת לחזור.
האולימפוס, מצד הכביש בדרך לסלוניקי מוקדם בבוקר יום כלשהו
השיר הזה דווקא, עם הרג'ינה רג'ינה שלו, לא היה בהופעה. במקרה של רג'ינה ספקטור זה בלתי אפשרי בכלל להכניס את הכל, הכל זה כל כך הרבה! אני חושבת על הציפיות שהיו לי, לפחות מאז שרכשתי לנו (כל התייחסות ברבים בפוסט הזה מתייחסת לשרון ולי שהלכנו יחד להופעה) את הכרטיסים אי שם ביוני, לא חשבתי הרבה על מה יהיה ממש, בפועל, אבל ציפיתי המון שזה כבר יקרה. ודיברתי על זה בלי סוף. ובכל זאת, מה בדיוק יהיה לא העזתי לצפות, היא מסוג האנשים שאי אפשר לדעת למה לצפות. אולי חוץ מהפסנתר, היה ברור ללא שאלות שיהיה פסנתר כנף.
פסנתר כנף
רגע אני חוזרת אחורה ומנסה לחשוב ממתי אני מכירה את רג'ינה. ומאיפה. הייתי מהמרת על תמי ו/או שרון או מהבלוג של גיא חג'ג' (שראיתי מרחוק בהופעה) או מכולם. יש לי באוטו את Begin to hope אז את השירים משם אני הכי מכירה מכל הכיוונים (ולפעמים עם קפיצות מטבע היותו דיסק אוטו), נראה לי שהם גם השירים הכי מוכרים, US וFidelity וגם Samson לפחות, אבל אני מוטית כי זה מה שאני שומעת כל הזמן. תכלס, אין לי מושג, אני אפילו לא זוכרת שקניתי את הדיסק. בכל זאת עבר מעל עשור.
וזה מעניין, כי היא לא מישהי שגדלתי עליה, היא מישהי שלגמרי גדלתי לצד גדילתה. היא מבוגרת ממנו ב3 שנים, השירים הראשונים שלה ששמענו היו פחות או יותר כשאנחנו בקענו לעולם המבוגרים, והיה לי אשכרה כסף משל עצמי בשביל לקנות את האלבום שלה, ועכשיו יש לי בשביל לקנות כרטיס להופעה שלה (אמנם עדיין בדשא אבל זה כנראה לא יתפתח יותר מדיי לעולם).
שמעתי היום בדרך את הדיסק הראשון שאי פעם קניתי - קורין אלאל עם חברים. רק היום קלטתי שהיא אומרת שההופעה היא בחולון, זה הפתיע אותי בטירוף. קניתי את הדיסק באילת ומבחינתי ההופעה התרחשה שם, אפילו שזו שטות גמורה. הזכרונות שלי ממוזיקה בשנות הנעורים ומטה צבועים לחלוטין בזכרונות ונוסטלגיות והקשרים לאו דווקא רציונאליים. ופה, בהיכרות שלי עם המוזיקה של רג'ינה יש משהו קצת יותר מפוכח, חשבתי לכתוב בוגר אבל זה לא זה, זה יותר מודעות עצמית של בוגרת שמצליחה להתייחס לדבר עצמו. באמת הקשבתי למילים למשל, וכבר היו קליפים והקליפים שלה מאלפים. זה נניח:
ההופעה עצמה עלתה על כל הציפיות. ולו רק בשל הפשטות שלה. רגי'ינה עצמה, פותחת בשירה ווקאלית של שלום עליכם (קצת התבדחנו שלא הסבירו לה כמו שצריך כשהייתה פה כנערה איזה שיר מתאים לאיזה זמן, נגיד שמוצ"ש זה יותר אליהו הנביא משירת המלאכים) שרה עשרות שירים כל אחד מהם בסגנונו ובעוצמות שלו. ויש לה עצמה לא מבוטלת. ובין שיר לשיר, לעתים עם כמה מלים, סיפור או בדיחונת, היא אומרת בקול דקיק של נערה יהודיה-אמריקאית-רוסיה מבית טוב, "תודה רבה" חינני ומתרגש. והיא מתרגשת באמת, להיות פה, לשחזר חוויות ילדות, לדבר בעברית ולהשמיץ נאצים. היא באה עם להקה קטנה, מתופף , צ'לן (ישראלי) וקלידן. בלי אפקטים ויזואליים! שזה דבר שכבר בקושי רואים. הכי הרבה שהיה זה אורות שבין שיר לשיר האירו על הקהל, ולפעמים גם תוך כדי. ופשוט את עצמה, אשה קטנה עם קול ענק. וטונות של כישרון שמתפזרות ברחבי הפארק ונוגעות פשוט בכולם.
ואלו הם האורות
בכל אירוע אמנותי אני מנסה ולרוב מצליחה לקחת אתי משהו אחד שנגע בי. בהופעה הזאת נגע בי השיר The Light. אולי כי התאים לי עכשיו החיפוש אחר האור הפנימי שנשפך לך מהעיניים, אולי משהו במלודיה. בכל מקרה הקשבתי לו אחוזת קסם זכרתי טוב טוב את המלים וחילצתי אותו מהיוטיוב, ומאז הוא רץ פה הרבה. כרגע הוא מייצג לי את מה שאני לוקחת מרגי'נה את סוד הקסם בפשטות ובהתמדה. לעשות הרבה וטוב. ועם אור.
הופתעתי שאף פעם לא כתבתי על הThe Piano Guys, כנרת סיפרה לי עליהם לדעתי (האחות שרצתה שאעשה אפשרות להרשם, נדמה לי שאפילו היא לא משתמשת בזה..) ואם אני זוכרת נכון הדבר הראשון שראיתי זה הביצוע שלהם לFrozen. מוצלח ביותר אין צורך לציין כי המשכתי וראיתי עוד ועוד ועוד. יוטיוב הוביל אותי מהם ל lindsey stirling שהיא לא פחות מאגדית באזניי ובעיניי ועליה דווקא כן כתבתי מתישהו.
בכל מקרה מה שהם עושים זה בעיקר קאברים, שזה משהו במוזיקה שעברתי תהליך דיי רציני לגביו, פעם ממש זלזלתי ולא אהבתי קאברים והיום אני חושבת שזה מדהים. האפשרות הזו לקחת משהו שהוא כביכול חד פעמי, ותוצר של קונטקסט וסיטואציה מאוד מסויימים, להוציא אותו מהקשרו ולתת לו מקום חדש בעולם. כמו שיר מקורי - כשזה טוב אז זה נהדר, כשזה לא אז זה פשוט לא. יש שירים שקיבלו הזדמנות חדשה לגמרי מבחינתי ויש כאלו שלא צלחו את השינוי.
אחד גאוני.
יש קאבריסטיים כמו ג'וני קאש שפשוט ניכסו לעצמם את כל השירים, כל שיר שהוא שר מבחינתי הוא "שלו", ויש כאלו שעשו את זה ביותר צניעות וחן והשאירו סימנים למקור. אין לי דוגמאות כרגע. אבל יש.
מה שהצמד המופלא הזה וכל הסובבים אותם (לפחות מבחינת בניית הקליפים והעברת הציוד - יש סרטון אחד שהם שמים פסנתר כנף על איזה צוק) זה ממש כך, לקחת שיר, לפעמים שניים, קטע מוזיקלי אולי נכון יותר לומר, ולרקוח משהו חדש. וכך הם מקוטלגים אצלי, קליפים שתמיד מפריעים, כי גם כששמתי אותם עכשיו ברקע היו קליפים שהייתי חייבת לראות. למעשה מה ש"הפריע" לי עכשיו דווקא היה קטע מקורי, הקטע הזה:
אף פעם לא שמעתי אותו. הם פוריים כל כך שאי אפשר אף פעם להגיע להכל. קראתי טיפה (כי באמת יש לי מחקר על הראש, אז לא התעמקתי), וזה היה שיר שהם לקחו מחומרים מקוריים של אחד מהם ורקחו אותו בפחות מ48 שעות היישר לאלבום. משהו שקשור לשר הטבעות. מאז זה פה בלופ.
אקדים ואומר שזו הפעם הראשונה שיש לי מחשבות לא חיוביות על סרט ואני כותבת אותן. באופן כללי אני אוהבת הכל, לא בוחלת באף ז'אנר, אולי חוץ מהז'אנר המבחיל של סרטי האימה (נתקעתי בניצוץ בערך). והכי אני אוהבת סרטים דוקומנטריים על אמנים. האחרון שראיתי היה עם שרון בנמל תל אבי בדוקו-אביב, סרט על הביטלס, עם המון קטעים מהופעות והתרחשויות משנות ה60. זה תמיד כמו לראות כתבה ארוכה שחוצה שנים ובד"כ עם איזו ידיעה על מה קורה בסוף עוד לפני שנכנסים לאולם. לפעמים אני גם זוכרת חלק מהדברים מכתבות בהן צפיתי בזמן אמת, בסרט על איימי ווינהאוס זה היה מאוד חזק, בעיקר החלק שהיא מאבדת את זה על הבמה, ממש זכרתי את האורות בירוק, או השמלה שלה בירוק. משהו ירוק היה גם בזיכרון שלי וגם בסרט. וכמובן בפרינסס שואו, על זה כבר כתבתי כאן.
כל זה הקדמה לזה ש Im Heath Ledger היה גרוע. גרוע עד כדי כך שהוא נתקע לי לפני הסוף ואני לא רואה סיבה לנסות לסיים אותו. במחשבה לאחור, הטריילר חביב ואין צורך להרחיב אותו:
את הית' לדג'ר אני זוכרת לטוב בעיקר מ"קנדי", סרט חזק שהשאיר עלי רושם בל יימחה. כמו ברוב הספרים/סרטים/שירים שאני צורכת אני לא זוכרת ממנו כלום חוץ מהרושם והחוויה. גרועה בפרטים. אז גיליתי אתמול שהוא שיחק גם בfour feeathers אבל שם הוא לא השאיר עליי את אותו הרושם כשחקן על, אם כי הסרט כולו נגע בי מאוד (שוב, אין לי מושג למה). מה שמרשים אצלו זו היכולת שלו להכנס לכל דמות, בכל תקופה ולהיות היא ועם זאת להשאר הוא. אין ספק שגם בתפקידים היותר מוכרים ו"רגילים" (לא באמת, הג'וקר רחוק מלהיות רגיל, אבל זה מוכר אז אני מתנערת באליטיסטיות מלדבר עליו), הוא שחקן מעולה פלוס.
אבל הית' לדג'ר לא היה סתם שחקן, הוא היה גם שחקן וגם עוד אלף דברים אחרים. נעמי ווטס אומרת שם באחד הראיונות (והיא הייתה מהמעניינות יחסית) שהיה לו את כל מה שצריך להיות לשחקן ומהצילומים שלו נראה שהוא היה הרבה מעבר לזה, סקרן, יצירתי בטירוף, עם אנרגיות לעשרה אנשים, אהבה לכל הקרובים אליו. כמובן שאני יודעת את כל זה מסרט ומתקשורת שמוכרת משהו מסויים אבל אני מאמינה לסרטונים הקטנים שהוא עשה, לנקודת המבט שלו כצלם - את התמונות המדהימות האלה אי אפשר להמציא או לשנות יותר מדי, והקליפים שהוא עשה עם חברים שלו נמצאים להם במקומות המוכרים ברחבי הרשת כמו הקליפ הזה של בן הארפר:
אם משהו אחד עשה לי החלק סרט הזה, זה להסתכל פנימה ולתת לעצמי שתי סטירות שיזכירו לי שיש עוד כמה דברים מעניינים לעשות בעולם חוץ מהדוקטורט שלי.. מעניינים במובן של מגניבים ויצירתיים כמובן. וחשק מטורף לנסוע לאוסטרליה..
בדיפולט שלי להתייחס לריטה בציניות, אבל באמת שאני מתה עליה. מתמיד. היתה לי קלטת של רמי וריטה ההופעה. אני גם אוהבת את שלמה ארצי, לאורך כל התהליך של החייל עם הקול הצלול וכל הדרך עם הסיגריות שחספסו לו את הקול עד דק. עם השנים אני פחות אומרת את זה בקול וגם באמת פחות מתחברת, פיתחתי סוג של טעם מוזיקלי אקלקטי ביותר עם נטיות מלנכוליות ובכל זאת חסד נעורים שמור לשני אלו.
לפני כמה ימים (שבועות?) יצא השיר החדש של ריטה אחרי הרבה שנים, וכבר בהאזנה הגלגל"צית הראשונה שלי אליו הרגיש לי שהיא עושה שלמה ארצי עם כל מיני אמירות של "הפיאט הישנה", היום הכל סטרילי אין על מה להתאבד" וכולי וכולי, ממש כל משפט - שלמה. בהאזנה הרביעית כבר שרתי יחד איתה. היום היו לי כמה דקות וראיתי את הקליפ, מקסים ביותר, שתי נקודות מבט שמתחברות בסוף למפגש, הדברים הזהים שמופיעים במקומות השונים ובאמת נוגעים בלב, ריטה שבמקרה עוברת בשדרה. באמת שמומלץ.
אני רק לא מצליחה להבין איך כל פעם מחדש היא מצליחה לעקוף את החומות שלי ולהכנס פנימה...
ועוד שאלה - מה זה אומר "שכל השבור היה כניסה לגן עדן" ???
לפני כמה שבועות שרון נתנה לי לקרוא את "סוד הקסם היפני" של מארי קונדו. היא קראה את זה בסביבות פסח וזרקה לי פה ושם טיפים (בהמשך אני אנהג בצורה דומה..) ואמרה שאני לא ממש צריכה את זה כי אני זורקת דברים. זה נכון, בהמשך לפוסט המוגזם שלי עם 12 הדירות שלי, כל פעם שעוברים דירה יש הזדמנות לזרוק ולבחור מחדש מה מעבירים הלאה. אז התאמנתי הרבה. בכל זאת כשקראתי אותו בעצמי התפעלתי מאוד מדברים מסוימים ודברים אחרים יותר שיעשעו אותי, נניח כמו הגישה שלה לקיפול בגדים כך שהם יעמדו במגירות. זו הדגמה לכך מיוטיוב:
ואני מניחה שזו היא. מצחיק איך היא כל פעם מתרגשת מזה שזה באמת עומד.. בעבודת הסטודנטים העיקרית שלי, במחסן של שילב קניון מלחה, זה בדיוק מה שעשיתי ופיתחתי מומחיות יוצאת מן הכלל בקיפול בגדי תינוקות בצורות שונות. עם זאת, אנחנו בישראל ולא ביפן או בכל מדינה אחרת שאין מקום ואנשים חיים במטר על מטר (ואני מסייגת את כל דיירי נחלות וחלקים מסויימים בתל אביב שהיצירתיות של בעלי הדירות באמת מפותחת) וגם אני כבר לא מיומנת בצמצום. מאוד אהבתי, והנה טיפ מהספר, את היחס שלה לחפצים, אפשר גם לראות בסרטון שהיא אומרת שצריך לגעת בבגד, להרגיש אותו, להכניס לתוכו אהבה. היא מתייחסת באחד הפרקים לכך שחשוב לבחור מה לזרוק וחשוב לא פחות לבחור מה לשמור. מחשבה כל כך חשובה! היא עושה את זה אז אני מרשה לעצמי גם לעשות את זה ולהתייחס לחפצים ולארגון שלהם לא רק כפונקציה של הדבר עצמו אלא כעבודה רחבה של מיון וארגון בחיים. הרגשתי את זה מאוד כשמיינתי את הספרים שלי. הרבה מהם היו הספרים האהובים עליי מתישהו והיום לא עלה בי רגש מיוחד כשאחזתי בהם. ברגע ששמתי ספר כזה בערימת ה"להעביר הלאה" הרגשתי שאני מעבירה הלאה משהו מעצמי שצריך להמשיך. לעומת זאת, ספרים שבחרתי להשאיר (וזה מתחיל למכר ההיפטרות מחפצים) מעידים בי על משהו מאוד אינהרנטי שמחובר למי שהייתי ולמי שאני עדיין גם היום. לא שאין כאלו שאני שומרת כי הם "שווים" חברתית ובאופן סנטימנטאלי לי, יש ויש אבל הספריה שלי (במובן המטפורי שלה כי כל הספרים עדיין בקרטונים) הרבה יותר תואמת את מי שאני היום וזה מרגיש ממש טוב. אחד הפריטים שהולכים איתי עוד מהבית של ההורים שלי זו תמונה של אוגוטס רנואר, שאו היא עצמה או ציור דומה לה מופיע בסרט המושלם והצרפתי - "אמלי" אפשר לראות את זה לשניה בסרטון הזה מהסרט
טוב, כשהסתכלתי בסרטון כדי לציין פה לשים לב בשניה ה33 קלטתי שזה ציור אחר, "ארוחת השייטים" אבל זה לא ממש משנה כי יש לו כמה ציורים כאלו של התרחשות של כמו פיקניק או מסיבה בחוץ, ויש דמות בתוך הקהל שמסתכלת על המתבונן. מבחינתי כל הציורים האלה שלו הם היינו הך ובטח מקצוענים ינזפו בי על כך ואני אוכל רק להצטדק בכך שהסרט והציור נכרכו אצלי בכריכה אחת ולכן לכל דירה שאני עוברת התמונה הזו הולכת אתי, וכשאני מוצאת את עצמי קצת אבודה, הרבה פעמים אני יושבת מולה ומארגנת את המחשבות. הבית עוד לא מסודר, ויש עוד ספה ושולחן לקנות, ווילונות לתלות, אבל החפצים היקרים שלי (לא כספית כמובן, אין לי שום דבר בעל ערך בשוק) נמצאים כולם במקום אחד ונעים להם מאוד ולכן גם לי. ואני מחכה לקרוא את הספר הבא, בעיקר כי מעניין אותי לראות מה עוד יש לה לכתוב שהיא לא כתבה... ולהיקסם ביפנית מתורגמת.
רגע לפני שאני עוזבת את ירושלים, אני רוצה לסכם פה 12 שנה ובמקביל 12 דירות. נאמר לי לאחרונה שזה ממש מוגזם, ברגע הראשון התנגדתי ואז הבנתי שאני בעצם מסכימה, זה מוגזם. עם זאת, אלו היו חיי ולהלן סיכום קצר על כל דירה, לכל אחת יש את הסיפורים שלה ולא את כולם אפרוס כאן, אהבתי כל אחת ואחת מהן על כל פגמיה (ובדירות ירושלמיות תמיד יש פגמים) והגיע הזמן להפרד ולהשתקע במקום אחד.
1. נהר פרת 13
הדירה הראשונה שלי בירושלים ובכלל שלא במסגרת של משהו (דירת שירות, מעונות). איך בחרנו אותה? בת חן דיברה עם מרב, אני פגשתי את אסנת כולנו רצינו רק לגור מחוץ למעונות ולהתחיל את החיים. איכשהו זה עבד. היה צפוף (בת חן ואני בחדר אחד, כמעט פעם בחודש היינו על סף רצח) היה מוזר (שכנים הכי מוזרים ever) והיו חוויות ראשוניות של למצוא את הדרך הכי קצרה לשוק (אין כזה דבר, נחלאות מפותלת וכל הדרכים ארוכות), סליחות בבית כנסת הכורדי מאחורי הסיבוב, שלג בגן סאקר ועוד ועוד.. בת חן ואני היינו שם שנה וחצי, ואז עברנו לתחנה הבאה.
יש הרבה תמונות מהדירה הזו, משום מה זו מרגישה לי הכי מייצגת
2. קינג ג'ורג' 30
אז אחרי שנה וחצי כבר היה לנו צפוף, ויעקב לא הביא לנו חוזה אז נשברנו ועברנו לדירה שרשל מצאה לנו. רשל אז הייתה לתקופה בארץ (היום היא כבר עולה חדשה וותיקה) והדירה בקינג ג'ורג' הייתה בעצם שכירות משנה כאשר יא הייתה מיועדת לפרוייקט של מתגיירות שלא היו באותה התקופה. כך שידענו שזה לחצי שנה. הדירה הייתה בבניין שבו נבנתה המעלית הראשונה בירושלים, עליתי בה פעם אחת ומאז לא עשיתי זאת שוב. בעתיד אני מגלה שבקומה מתחתי גרה לילי שלימים הייתה שותפה שלי (במספר 7). באותה התקופה אני הייתי בהכשרה האחרונה שלי במכינה ומה שעשיתי בעיקר היה להיות במכינה ולחזור הביתה לראות האנטומיה של גריי או לשבת במרפסת על של רשל שצפתה על כל העוברים ברחוב הראשי!
המראה מהחלון שלי, כאן זה בשלג אמנם אבל כך זה היה נראה תמיד!
האופנוע, הכלבים שמוציאים בדיוק באותה שעה בכל יום. לירושלמים יש הרגלים מאוד קבועים..
3. ברטנורא 5
כאמור, ידענו מראש שזה לחצי שנה. אני כבר עבדתי במועדון וחיפשתי דירה. התראיינתי (פעם ראשונה ואחרונה פחות או יותר) בדירה וביום למחרת שכחתי לקחת את הפלאפון. חזרתי הביתה מאוד לחוצה כי רציתי את הדירה ובאוטובוס פגשתי את אחת השותפות שאמרה שהם רצו לומר לי ש"נבחרתי". המעבר היה יחסית קל כי לא היו לי יותר מדי חפצים, הכל נכנס באוטו של שרון אחרי שדחסנו טוב טוב. כשהגענו לדירה העברנו שתינו את הדברים ובשלב מסויים יצאתי וראיתי שמישהי מהרחוב רוצה לקחת לי ספרים. שרון, הוציאה דברים וגילתה אלבומים ופשוט השתקעה בהם ושכחה לשמור על החפצים! הסברנו לגברת את המצב והספרים שלי ניצלו. בדיעבד זו לא הייתה כזו מציאה וכשנגמר החוזה עזבתי. יש לי תמונה של השער, כי המבנה היה מגניב, שיכוני עובדים של פעם, מין קיבוץ קטן באמצע העיר.
ברטנורא 5 מצד אחד, ארלוזרוב 10 מהשני. עזה מהשלישי.. אחת התמונות.
4. עזה 30
אז באפריל עזבתי את הדירה בצד אחד של רחוב עזה ומתישהו בקיץ מצאתי את הדירה בעזה 30, מעל הפילבוקס. היה לי חדר פצפון ושילמתי יחסית קצת והמרחב המשותף היה אחלה. מרפסת סלון וכו'. היה חתול חולה ששרה דאגה לו עד שהוא כבר היה ממש מסכן וסך הכל היה ממש סבבה. הייתה לנו עמדה טובה על השכנים והרחוב, בת אל ותמר עוד היו בדירה ברד"ק 9 אז היו חברים בשכונה. ואז פחות או יותר כתבתי את השיר הזה:
התמונה היא מהמרפסת של רד"ק 9
אני חושבת שזו הדירה שבתקופה שגרתי בה הייתי הכי חברותית, אני כבר עבדתי אבל עדיין לא התחלתי את התואר השני והחברים שלי עוד היו סטודנטים ועדיין לא עזבו את ירושלים.. יש לי סיפור משעשע על הפילבוקס (שהיה כמו המקרר שלי, במקום לקנות הרבה דברים הייתי יורדת לשם כל פעם שהייתי צריכה משהו). הסיפור - פעם נכנסתי לקנות קוט'ג, כנראה שהייתי ממש עייפה או ששינו שוב את הקופסאות כך שהן נראו אותו דבר לכל הסוגים, ולקחתי אחד עם 1 אחוז שומן, איתמר, שהיה אז בקופה לא הסכים למכור לי את זה ואמר שאלך לקחת אחד שהוא לפחות 9 אחוז... לדעתי זו הפעם הראשונה שאכלתי קוט'ג שהוא לא 5 אחוז וזה באמת יותר טעים.
והייתה מרפסת...
5. עזה 24
עזבתי את עזה 30 כשהשותפה של אסנת (מדירה מס 1) התחתנה וזו היתה הזדמנות לרדת במספר מ3 שותפות ל2 ולקבל חדר יותר גדול. כאן מתחילים הפגמים שלא שמים אליהם לב. טראומת זרם המים שלי. זרם המים בדירה היה מחריד! זה יחזור על עצמו בדירה 12 אבל אפילו זה לא משתווה למה שהיה שם. נשברתי דיי מהר ומזל שגם אסנת התחתנה אז עברנו משם יחסית יחד. החדר שלי חלק קיר עם ה-ABC שעד היום הוא בית הדפוס החביב עליי. בבקרים הייתי קמה עם רחש מכונות דפוס כשעון מעורר.. בגלל שזו הייתה דירה דיי מצ'וקמקת (קירות מעץ..) עשיתי כל מיני דברים כמו לתלות על הקיר את כל הגלויות וצילומים שיש לי.. ואז עוד לא היה לי כל כך הרבה כמו היום אבל היה כבר אוסף מכובד.
תמונה דומה תהיה בדירה הבאה..
6. הנשיא 10 (הכתובת שלי בתעודת הזהות!)
בשלב הזה חברתי לחברה מהתיכון ומצאנו את הדירה הנ"ל שתהיה בתעודת הזהות שלי פשוט כי בשלב זה החלטתי שאני אכן גרה בירושלים (התלבטתי כמה שנים בין ירושלים לתל אביב. אפילו עבדתי בתל אביב שנה) וכך התקבעה הכתובת שלי מול בית הנשיא. בגלל האזור הרגיש היה לנו ראיון עם הקב"ט של בית הנשיא והבאנו לו צילום ת"ז וטלפונים. מצד אחד מטריד מצד שני הכי בטוח שיש, לא חששתי לרגע מגניבות וכו'. אם אני לא טועה בדירה הקודמת החזקנו שנה, עם סיומת לא נחמדה עם בעלי הדירה. בעלי הדירות בירושלים הם מאוד בעייתיים ברובם ויש להם נטייה לגור לך מעל הראש. טעות שחזרתי עליה שוב ושוב. ושוב. וכל פעם זה אחרת. בכל מקרה אלו היו דיי גרועים. מהדירה הזו אני בעיקר זוכרת את המטבח שמאוד אהבתי, אפילו שהוא היה תכלס קופסאת גפרורים, הוא היה כולו חלונות ואור. והתמונה שהיא אחת האהובות עליי צולמה בדירה הזו..
זה הצד השני של התמונה מהדירה הקודמת
אחת התמונות האהובות עליי עם שיר של אלתרמן
7. המליץ 6
בדירה הזו הבעלים לא היו איתנו בקשר אלא מתווך או עורך דין, אני כבר לא זוכרת, שזו עוד שיטה של השכרת דירות. כשחתמנו על החוזה (שוב, השותפות של אסף התחתנו אז לילי ואני נכנסנו במקומן) המתווך שאני לא זוכרת את שמו סיווג אותנו לפי המקצועות שלנו ואמר - אתה החכם, את היצירתית ואת החברתית (או משהו בסגנון). זה היה מצחיק מעצבן כזה.
היה לי חדר גדול ומרפסת והרצפה היתה עקומה. האמת שחשבתי שיש לי הרבה תמונות מרפסת מהתקופה ההיא אבל בסוף מצאתי מלא תמונות שולחן. התחלתי את התמונות שולחן האלה בדירה מס' 5 ובדירה הזו היה איזה אור והייתה לי מנורת הלילה האדומה וזה ממש תפס הרבה מקום במצלמה (עדיין מצלמה, עוד לא תמונות מהפלאפון!) זו אחת מהן, ולדעתי כבר התחלתי ללמוד כי מתחת לציור כבר יש מאמרים.. את הדירה הזו עזבתי בצער רב, בעלי הדירה (שלושה אחים שדווקא במשמרת שלנו החליטו להסכים ביניהם ולמכור) מכרו אותה ואנחנו התבקשנו לעזוב. ניסינו לחפש ביחד אבל זה לא צלח.
8. פייר קניג 17
הפעם זה היה חיפוש בלחץ, כי היינו צריכים לעזוב. מצאתי דירה ברחוב פייר קניג, לא רחוק מהדירה במליץ ולא רחוק מהעבודה. הייתי הולכת ברגל, דבר שעוד אף פעם לא עשיתי. בסוף אותה תקופה קניתי את הרכב האהוב שלי ואז התחלתי להתמודד עם דירה + חניה. זו הדירה הראשונה שהייתה פשוט דירה רגילה בבניין רגיל. היו לזה היתרונות של צנרת נורמלית וחלוקת חדרים הגיונית פחות או יותר. חסרון ברור היה שזה אזור דיי משמים ולגור ליד העבודה זה אף פעם לא ייתרון (מבחינתי). בשלב מסויים פירקנו את החבילה הזו, אני לא מצליחה לגמרי לזכור למה ואיך, אבל שוב חזרתי לזה שאני רוצה פחות שותפות. ואז מצאתי את ה-דירה.
לפני שעזבתי צילמתי כמה תמונות מוצלחות, זו אחת מהן, היו נישות נחמדות בקיר הסלון
9. הפלמח 1 א' - הדירה המיתולוגית!
אז הדירה בפלמ"ח זו הדירה הכי מוצלחת שהייתה לי בכל הסבב הזה (וסליחה לכל מי שחלק איתי דירות לפני) מצאתי אותה בפייסבוק, אולי בפעם הראשונה שהשתמשתי בפלטפורמה הזו לחפש דירה. מצאתי את שובי. שמצאה את הדירה. איכשהו ברגע שנכנסתי לדירה התחלנו לדבר ומאז לא ממש הפסקנו. מהר מאוד גם ערן הצטרף ואפילו שהיה צפוף הצלחנו להשתלט על העניינים ולגור ברווחה ובנועם. לשובי הייתה המרפסת עם הדשא הסינטטי, לי הייתה המרפסת הקטנה שהייתה סטודיו כזה ששם נכתבה רוב עבודת התזה שלי ושם גם התחלתי לכתוב את הבלוג השני (ואולי גם את זה). בכלל כתבתי בדירה הזו יותר משכתבתי בכל מקום אחר. משהו באווירה שם אפשר לי את זה. היו מלא יתושים ונלחמנו בהם מלחמת חורמה. לי היה סנו די והוא היה מונח בשולחן במטבח כדי שבלילה כל אחד יוכל להשתמש בו. החיסרון היחיד שלה היה שהיא הייתה קצת יקרה וכשחיפשנו מחליפים לשובי זה אל הסתדר עם אף אחד אז בשלב מסויים פשוט אני עזבתי את הדירה.
המדף במקלחת, שובי לימדה אותי לשים לק ומאז הכל היסטוריה
10. שמעוני 11
סיפור קצר של בין לבין. כאמור, חיפשתי מחליפה לשובי ובין כל המחפשים/ות הגיעה לדירה בחורה מתוקה בשם ענת. היא הגיעה והתיישבה על הספה ושעה פשוט דיברנו, ודיברנו ודיברנו.. בשלב מסויים היא אמרה לי בהצטנעות רבה שהיא מנגנת ועובדת על אלבום אז אולי היא תעשה רעש.. לי כמובן זה היה נשמע אחלה כי אני כל היום בעיקר שומעת מוזיקה וגם פתאום התחבר שהיא מנגנת עם אח של גיסי וכו', ירושלים הקטנה והקיבוצניקית לעתים. בסוף היא החליטה להשאר בדירה שלה אבל כבר התחברנו וממש עכשיו חזרתי מהופעה שלה וקיבלתי אישור לצרף את הסיפורצ'יק הזה. את השיר ניגון נראה לי כולם מכירים. תכלס, חיפושי דירות מזמנים הרבה מפגשי כמעט כאלה ומסתובבים בירושלים אי אילו פרצופים של אנשים שאני "מכירה" מסבבי חיפושי הדירות. בסופו של דבר עזבתי בלחץ, לדירה בשכונה שבה גרו חברים שלי אמנם אבל שוב חדר צ'יקמוק והמון וויתורים מראש. על הדירה הזו לא בא לי לכתוב ואין לי מי יודע מה תמונות. נקסט.
בהמשך לסיפור על ענת.. שיר שאיכשהו מתחבר לי בהרבה סיטואציות וכרגע מתחבר ישירות לחלק של ה"מקום".
11. דוסתאי 8
אחרי שעזבתי, הייתי חודשיים אצל ההורים וטסתי לחתונה של רייצ'ל בארה"ב, שם דיברתי כל הזמן עם כולם על דירה ומה אני מחפשת וכו', עד כדי כך שכשחזרתי ומצאתי את הדירה ביקשתי שיספרו לסבתות וכולם שמחו בשבילי. הפעם זו הייתה דירת יחיד, משופצת וכו'. כייף ממש. כשאחותי הגיעה לבקר עם אחיינים, רוני, שהייתה כמעט בת 4, העירה שאין לי חדר לדלת... מאז הקריטריון הזה הצטרף לקריטריוני ההכללה לדירות עתידיות. זו התמונה האהובה עליי מהדירה:
וזה שיר שכתבתי לפני שעזבתי את השביל "שלי", מהבית לרכב:
12. רשב"א 8
ולקינוח, הדירה האחרונה. אחד הרחובות המעניינים בירושלים, טדי קולק גר שם, או בבית ליד, כל אחד והגרסה שלו. ובכלל - חזרה לרחביה אהובתי כדי להשתכנע שזהו, מיציתי לעת עתה את עיר הקודש, או/ו את חיי השותפות. אין לי איזו תמונה מייצגת. מה שכן פיתחתי התמכרות רצינית לפאזלים (הייתה לי גם קודם אבל הפעם היה שולחן שמתאים בול לפעילות כזאת). תכננתי לסיים את הפאזל הזה לפני או במקביל להגשת הצעת המחקר שלי, אבל מה לעשות פירקתי אותו לאלתר ועכשיו אני מחפשת שולחן בגודל של לפחות 100*80 כדי להמשיך אותו בדירה החדשה.
ולסיום שיר בית שאני אוהבת מאוד, בתקווה לעתיד יציב :)
כשאני הולכת להופעה של מיכה אני אומרת לאנשים שאני הולכת להופעה של חבר. לפעמים אני מדייקת ואומרת שזה חבר של חברה שלי צביה. מה שנכון. אבל מיכה הוא חבר, גם אם כל פעם מחדש צריך להזכיר לו מאיפה (מצביה) וגם כשבאים ורואים אותו רק מהקהל. הוא פשוט איש כזה, חם וחברי. אני זוכרת שראיתי אותו פתאום בסרט "רוק בצבע אדום", סרט מקסים וכל כך נוגע ללב על שדרות המוזיקלית והמופגזת. וחייכתי לי בהרגשה של - "הי, מכירה אותו!" שלוותה ב-אם הם חברים שלו אז הם בסדר, וזה סרט אותנטי ולא קשקוש. מומלץ ביותר אגב.
אם חושבים על זה, את מיכה אני מכירה כבר שנים, והסיכוי שכל אחד שקורא את השורות האלו מכיר, אם הוא החזיק ספר מימיו אז בטוח ש"אל עצמי" היה אחד מהם. מיכה הוא ציון, והתופעה הזו, שילד דמיוני שגדל בתוכי הוא לא דימויני בכלל ויש לו שם ופרצוף ועוד יותר מזה עתיד מחוץ לספר מופלאה בעיני. ועם זאת אחרי הפעם הראשונה שזה מתחבר, ואחרי שיר או שניים, העובדה הזו הופכת להיות משהו שנוח להשתמש בו כשמסבירים למי שלא מכיר את המוזיקה מיהו מיכה.
לא פשוט לי לבחור שיר אחד.. אז אני אמליץ להמשיך ולשמוע עוד..
והמוזיקה, כמו מוזיקה, תמיד לוקחת. אני חושבת שמיכה הוא הזמר השמח היחיד שאני הולכת להופעות שלו בשמחה. אני יותר שמחה ממלנכוליה. לא הארד-קור, מלנכוליה מעודנת, כזו שלא כוללת מחיאות כפיים בדרך כלל. יש יוצאים מהכלל ובתוכם מיכה, שיודע לשמח ממקום מאוד אמיתי שגם הוא לא תמיד שמח - אבל הוא תמיד חם ואמיתי. עם איזו קריצה, הומור עצמי עדין עם הרבה צבעים.
מיכה בהופעה בשבוע שעבר בתמונע (הסיבה שהפוסט הזה מגיע עכשיו..)
