האביר הנצחי

יש הרבה שחקנים שאני אוהבת, שעושים עבודה טובה נראים טוב וכו'. אבל יואן מקרוגר עלה על כולם.
נכון, יש סיכוי שביום אחר, אחרי סרט עם שחקן אהוב אחר אדבר אחרת. אבל למקרוגר היה את הכבוד להכנס ללבי כדמותו המופלאה של אובי ואן קנובי.

פריט טרוויה - למקגרוגר יש תואר אבירות מצרפת

לא ראיתי את סרטי מלחמת הכוכבים לפי הסדר, אבל ראיתי בסופו של דבר את כולם. עד היום אני לא בטוחה מה קדם למה ומי זה מי אבל את יואן מקרוגר כאובי וואן קנובי אני זוכרת היטב. לפי הוויקיפדיה, הראשון שראיתי היה כנראה 4. עם סקייווקאר הקטן שמטיס כל מיני מכוניות. קנובי תמיד היה הטוב, אולי קצת תמים, קצת יותר מדיי מסור ונקרע בין כולם. אבל איפשהו בתוך כל ההפכפכות והרוע מסביב הוא תמיד היה הטוב הבטוח. ואולי בניגוד לאנאקין הוא תמיד ידע מיהו ומה הוא. אי של שפיות. סקוטית. לא פלא שהוא נחרת בליבי הצעיר שבגר ולנצח כל סרטיו יהיו טובים בעיניי.

במבט שני כשרואים את הסצנה הזו, הכי קשה אולי שיש בכל הטרילוגיה כפול 2 הזו. כל דבר שהוא יעשה מעתה והלאה יהיה מתוק ומקסים.

בקרוב הסרט השביעי, כלומר יצא כבר אבל בקרוב אראה אותו

שיר כנה

וואו. חיכיתי שיהיו לי כמה רגעים לשמוע/לראות את השיר/קליפ החדש של אביגיל רוז כי היה לי כרור שהוא יהיה משהו נפלא. והוא נפלא. ראיתי אתמול חצי ממה שכתב יובל אראל על השיר הזה והוא כותב משהו כמו "אני לא מסכים עם מה שהיא אומרת על עצמה.. אבל השיר.." באמת שרפרפתי, אבל מהמלים שלו רציתי כבר לשמוע מה היא שוב אומרת על עצמה. אני לא יודעת אם זה שיר יחידאי ואח"כ האלבום יותר שטוח, אבל לא נראה לי. היא אמיצה מדיי בשביל זה.

מחכה :)

מסה קריטית

לסרט החדש של ג'וני דפ מן הראוי היה לקרוא מסה קריטית או משחק מלים אחר שהולך עם המושג מסה.  באנגלית הוא נקרא Black mass שהמשמעות היא טקס שמתקשר לשטן, מתאים בול לסרט, וכשחושבים על זה יש שם כמה קטעי כנסייה כאלה ואפילו בסוף אומר הסוכן שהוא מרגיש בתא וידוי..

את הטרילר לא אניח פה כי אני לא מסוגלת להסתכל שוב במראות הנוראים או בפרצוף של ג'וני דפ עם עבודת האיפור הכל כך טובה שמתעלה על סוויני טוד באופן בלתי יאומן. 

במקום הטריילר - פאנל עם היוצרים. מומלץ לצפות עד הסוף!

סוויני טוד. כל כך דומה אבל כל כך קרוב הפעם. הדמות האכזרית שהוא מציג היא אמיתית, ולא אגדה. כלומר אגדה אבל אמיתית. וזה כל כך נורא. בסיוויני טוד יש את המרחק והדמות מוקצנת והסיטואציה נוראית אבל זה אי שם ולא ביומיום בחדשות, בחיים שהיו יכולם להיות של כל אחד. 

אז אני לא ממליצה וכן ממליצה. יצאתי מהסרט עם הרבה כאב, על ג'ימי, ועל כל מי שקשורים איכשהו לעולם של פשע ורוע שיש בו גם חברות וחמלה. יצאתי עם עצבים דרוכים לקור של מקרר, וכשהסתובבתי עם הרכב בא מולי רכב שמיהר נורא בשעה 23:00 במוצ"ש לאנשהו וצפר לי ולא נרגע עד שנתתי לו לעקוף. מן הסתם בכל יום הייתי מחכה, כי באמת, שום דבר לא בורח מספיק בשביל שאסכן את עצמי בכביש, אבל הערב ממש חיכיתי ונהגתי לאט ומחלתי לכל מי שטיפה יוצא מגדרו כדי לצאת צודק ולהרחיב את האגו. אני רוצה חיים שמשעמם נורא לעשות מהם סרט. 

פנים אל מול פנים

צפיתי היום בסרט הנפלא Vis-a-Vis הקרואטי במסגרת שבוע הקולנוע הקרואטי.


קודם כל אפתח בכך שאציין שזה אחד הדברים הנפלאים שיש בסינמטק. סתם סרטים זרים. לא סרטים מפורסמים שחייבים להציג, לא סרטים הוליוודיים דווקא, גם אבל לא רק. רובם כנראה זכו במשהו אחרת לא היו מגיעים לתודעה. פשוט סרטים ממקומות סתמיים בעולם שנוגעים ללב. הסרטים שאני אוהבת הם בדרך כלל אלו שהתרגום שלהם לעברית הוא שמם בשפת המקור. כתבתי פה לא מזמן על הסרט קרטו (שבוע הקולנוע האסטוני) כך שזה בהחלט משהו שנשזר לאורך כל הסרטים שאני בוחרת לראות.

אחרי הקדמה כה ארוכה, הסרט. יצא ב2013, בקרואטיה ובאי הקטן ויס. בחיפוש ראשוני עולה ששם הסרט הוא בעצם מושג - פנים אל פנים. מושג שהוא הוא מהותו של הסרט. הרבה מאוד סצינות מאורגנות כך שהשחקנים אכן יושבים פנים מול פנים אבל גם במהות, יש מפגש אינטימי עם לב פתוח בין אנשים.

לגבי האי. חיפוש מהיר הביא אותי להמלצה באתר של סוכנות נסיעות או משהו כזה על האי עם חבילת נופש וכו'. הערך של האי  בויקיפדיה מתורגם ליותר מ25 שפות, אך לא לעברית. אם יצא לי בזמן הקרוב לא אתנגד ליסוע ולאחר מכן גם לכתוב עליו את הערך. לא חייב בסדר הזה :) 

תמונה של ויס מויקיפדיה, מעדיפה ליסוע ואז לכתוב, כדי להביא גם תמונות שוות!

וכבר נאמר בספר משלי "כמים הפנים לפנים - כן לב האדם לאדם".
משפט שהוא ממש מכאן ומתאים לכל מקום בעולם. 

סיפור על אהבה וחושך

הייתי עכשיו בסרט והוא נפלא לטעמי.
ממה שהבנתי בשיח שהיה אחרי הסרט הביקורות בישראל
קטלו אותו אף טרם צפיה בשל הבימאית - נטלי פורטמן.

הסרט שראיתי הכי הרבה פעמים בחיי (אחרי סרטי ג'ין אוסטין) הוא לאון.
סרט מושלם.
עם המשחק הכל כל נוגע ללב של פורטמן כילדה. 
עם המשחק הכל כך טעון של ז'ן רנו המדהים.
סרט שחיבר בתוכו כל כך הרבה דברים מושלמים יחד.
וכמובן, עם השיר הכי יפה בעולם.

במלחמת הכוכבים כבר הייתי שבויה אבל שוב, הצלחה מסחררת.

וכן הלאה. 

אולי בגלל שהיא קרובה אלי בגיל, אולי בגלל מאה סיבות אחרות,

כל תפקיד שהיא עושה מסומן אצלי כסימן דרך בתקופת חיים. 

ועכשיו כשהיא בחרה לביים את אחד הספרים הטובים שקראתי. 

אני מפרגנת. 

ומצדיעה לבחירה שלה להתחיל כך לקריירת בימוי מוצלחת! 

מוזיקה, אומנות וקשר

לפני מספר חודשים התקיים במוזיאון ישראל אירוע שנתי - נקודת מגע. במסגרתו מתקיימים מיצב/גים ומופעים שיש להם נגיעה ושיח עם המוצג במוזיאון. זוהי רק השנה החמישית וכבר עמדנו בתור דיי הרבה זמן כדי להיכנס.

יחסית השנה נהניתי פחות, יכול להיות שגם בגלל הסיבה שעשיתי מנוי השנה כך שהחוויה שלי הייתה רק של האירוע ופחות של הביקור במוזיאון (ואולי גם החוויה של לבוא בלילה למוזיאון)

אחד המופעים המרשימים היה המופע של מאיה בלזיצמן. מאיה ישבה על במה, עם הצ'לו שלה ומצגת עם יצירות מאחוריה וחיברה בין האומנויות במגע הקסם שלה. כאן בתמונה תפסתי אותה מזווית אחרת לגמרי...

אני חושבת שהשילוב הזה, החיבור בין כמה דברים שהוא כביכול בדיעבד ולאו דווקא שייך האחד לשני יוצר את המסר (או הסיפור או הקונספט) המופלא של הדבר הזה שנקרא קשר. דיאלוג. החומר האנושי שכולנו כבני אנוש מחוברים דרכו ואליו.

כשאני הולכת להופעה, מעבר למוזיקה עצמה, שבינינו הרבה פעמים יותר "מקצועית" ו"איכותית" כשאני שומעת אותה לבד במערכת סטריאו טובה, אני באה בשביל המגע עם האמן/להקה. בשביל החיבור שלו למוזיקה של עצמו, החיבור עם המוזיקאים שנמצאים על הבמה, החיבור לקהל וכיוב'.

אם לדבר בשפה הצרכנית של ימינו – הסחורה שאני מקבלת היא בתחום הקשר, אני מקבלת את החוויה השלמה של התקשורת המוזיקלית שיכולה אחר כך להיתרגם אצלי למיליון פיסות של קשר אנושי ותרבותי.

 

הופעה שהתקיימה במרכז בגין ב2012,
כאן גם יש קשר עם היוצר (אורי צבי גרינברג) שעולה
יחד עם היוצירם  (אורה ברנס, ארי גורלי ועוד) על הבמה

דברים שקורים כשאני יוצאת מהחדר

כותרת הפוסט מתכתבת עם כותרת הבלוג.
יושבת בחדר האוכל/סלון של אחותי וכותבת. זה בהחלט לצאת מהחדר.
מצד שני יש לי תודעה של חדר משלי. ולפעמים זה בדיוק מה שצריך.

אז שיניתי "חדר" והתנערתי מהיום יום, ומצאתי את עצמי משוטטת בחיפה, מחפשת את מוזיאון חיפה לאומנות.
שוטטתי ברוגע בשכונת הדר (שאגב, החזירה אותי לשנים שבהם עוד לא נשמתי את נשימותי הראשונות) ואפילו קשרתי קשרים עם ספר שכונתי שהוא גם זמר לעת מצוא.

במוזיאון (אליו נכנסתי בחינם על בסיס היותי מנויית מוזיאון ישראל) הוצגה תערוכה נפלאה.
הייתי היחידה שם בבוקר, חוויה מוזרה למי שרגילה ללכת למוזיאון שתמיד יש בו אנשים.

מסדרון התערוכה, אני והמוצגים

הסתובבתי ברוגע, והתפעמתי, פשוט כך מהרעיונות ומאיך שהם התחברו לדברים שמעסיקים אותי ביום יום.

האמנית שכבשה את ליבי, במקרה או שלא במקרה מגיעה גם היא מירושלים
וזהו אתר הבית שלה: עינת עריף-גלנטי - אתר הבית

כמובן שברגע שהתיישבתי לרגע (לא לפני ששלחתי לה מייל תודה, איזה כייף שאפשר פשוט להודות היום באמצעות הרשת ובלי להציק מדיי לאנשים שעושים לך את היום באומנות שלהם) והסתכלתי באתר שלה, וברשת בכלל כבר הגעתי לעוד פלח של יצירה שטרם הכרתי.

אז יצאתי עם שתי מסקנות:
1. גם כשאני יוצאת מהחדר, החדר איכשהו שומר עליי בקרבתו
2. כשיוצאים קורים דברים נפלאים. ואת זה כבר אמר ד"ר סוס בספר מקסים ויפיפה

Kertu\Love is blind

ראיתי היום את הסרט האסטוני המקסים הזה.

פנינת חן בים הסרטים שיוצאים חדשות לבקרים בעולם.
מעט דמויות, מעט מלים, שיר אחד שחוזר בכמה הזדמנויות ודרמה שאצורה בכל רגע במהלכו.

תיקון קטן, יש שני שירים.
אחד מהם זה השיר הבא, שגרם לי להתחיל לשמוע שירים באסטונית, שווה לבדוק.

ובכלל פיתחתי אובססיה קלה לאסטוניה, אז אם מישהו מתכנן ליסוע לשם מתישהו אני בעניין.

קיצור תולדות הצילום האבוד

נורא רציתי להציב כאן תמונה שצילמתי מזמן (נגיע לדיוק של המזמן הזה בהמשך) בבית קפה חמוד בבאר שבע כשהייתי בכמה ימי חופשה ונסעתי לבקר את חברתי תמר ואת אחותי וגיסי שגרו שם בזמנו.

בלי לחשוב פעמיים נכנסתי לתיקיית התמונות והתחלתי לחפש בתיקיות שנושאות שמות כגון נובמבר 2013, או ספטמבר 2012. זאת, על אף שאני דיי בטוחה שזה היה מרץ.. אז בהתחלה ניסיתי להתמקד בסיטואציות של טיול, לא הלך. אח"כ מיפיתי בראש את התמונות לפי ילדים שהופיעו בהן (נותן את המימד הזמן בצורה מאוד ברורה). עד שגיליתי שבעצם חסרות לי הרבה מאוד תמונות!
אז פניתי לפייסבוק, שהוא אוגר התמונות הגדול שלנו, ולא גם שם לא.

מה עוד גיליתי? שאני מבינה שאין לי מה לחפש באינסטגרם או ב"תמונות מהסלולארי" כי פשוט לא היה אז, או לא מספיק זמין. ומעבר לזה שזה נהיה קריטריון לסיווג לא פחות משלבי ההתפתחות של האחיינים שלי.

העולם משתנה, והוא משנה אותנו בלי שנשים לב.

והתמונה? רציתי להראות מתי בפעם האחרונה ישבתי ברוגע עם חברה לקפה. מסתבר שעברו כמה דורות מאז.

***

חצי שנה עברה, בדיוק, ועלעול בתיקיה אבודה של לקט תמונות הובילה אותי לתמונה האבודה!

לתמונה קראתי - רינגלבלום בבאר שבע עם תמי מרץ 2011

מגניב שזכרתי שזה היה מרץ, והייתי רחוקה סך הכל בשנה שנתיים בניחוש.. והמסקנה היא שאגרנות ואובססיה כלפי גיבויים מחזירים את ההשקעה :)

כמו שיר שנוגע..

עשר שנים + של דיבורים ומידע וחשיבה אסטרטגית ושיח על צדק וצורך. בסוף הדבר שנגע בי הכי עמוק זה השיר הקטן הזה. שיר חמוד בשמיעה ראשונה. עד שהמלים שהולמות שוב ושוב ומעלות את התמונות ואת נבכי הלב. מתארות את החולות והבית ואת שברון הרוח. וגעגוע. כל כך הרבה געגוע. געגוע לא רק לבית, אלא למולדת לרוממות למשהו שהוא החיים כפי שמישהו אחד הכיר אותם והם אינם עוד.

היום כששמעתי את השיר בנסיעה באחת מהשמעות גלגלצ חשבתי לי על השאלה שמרבים לשאול אותי לאחרונה "לא מיצית את ירושלים?" אז נכון אני ירושלמית מלידה עם גיחות לכל מיני. ואני גם ירושלמית מבחירה. אני חושבת שהבחירה הזאת מתחזקת מדי יום גם בגלל הסיפור של ההתנתקות. ירושלים היא הנקודה הכי אמיתית של ארץ ישראל במהות הציונית דתית בסופו של דבר. והיופי או הקלות היא שאין על זה עוררין. אפשר לא לאהוב אותה, להגיד שהיא קשה, שהיא מסוכסכת ושקשה להכיל את הכעס והכאב שהיא נושאת בקרבה אבל אי אפשר להתעלם ממנה. קשה לי לדמיין שמישהו יחשוב שזה משונה או מוזר אם לא אסכים להתפנות מירושלים. או שאתגעגע אליה אם זה יקרה. מהבחינה הזו גוש קטיף או כל מקום אחר הוא יבנה ויבנה הייתה התחליף הזמני לירושלים. ואני רוצה את הדבר האמיתי. 

פתאום נהיה סתיו.. ודמדומים

סף שלכת/נאחז בענף גומא/קצה של אור

צולם ונכתב בשבוע שעבר (ערב חג אולי.. כבר לא ממש זוכרת). לפני הגשם, בתחילת עונת הדמדומים של הארץ שלנו. תוך כדי האירועים נתפס לי הגב וכידוע הכאב של הפרט מעסיק אותו (אף שלא מקדים בחשיבותו) יותר מהכאב הכללי. את התמונה הזו לא הייתי מצליחה לצלם היום כי צריך להתכופף ולמצוא את הזווית הנכונה ממנה מצטלם האור שנובט בעלה היבש בצורה הטובה ביותר. השבוע הכי הרבה שהצלחתי זה לצלם תוך כדי שאני יושבת במכונית (רמזור אדום כמובן) כששמש שמתחילה להשלים עם חילופי העונות הפציעה לרגע ונגעה לא נגעה בתפילת הדרך שמעטרת את המראה יחד עם העץ הריחני. 

שמש סתווית/מבהיקה על תפילה/תקווה לשלום

ותמיד תפילה.. 

ועכשיו. כשיש לי חדר משלי!

שנים עברו (לא כקלישאה,באמת!) ויש לי חדר משלי. זה דיי מדהים שהרעיון הזה באמת נכון. לא יודעת עד כמה היתה לה את האפשרות (לווירג'יניה כמובן) לבדוק את הרעיון הזה שלה אבל עבורי, החדר לבדו פתח איזה דלת חשובה במוח, בלב, כל הדרך לידיים.
ובזמן האחרון התחלתי לנסות להתנסח בהייקו-ים קטנים שהתחברו לתמונות מעוצבות באינסטנט עיצוב.
זה מאתגר ומספק להכניס מעט מלים (או יש להגיד הבהרות) וליצור רעיון.

והנה שני הייקו תמונה:

הייקו סוף קיץ (25.9.15)

זנב עשירי/רחש מסתנן בינות/אחרית לראשית 

והייקו כמעט תחילת שנה (12.9.15)

אסיף בפתח/כחול סורג מתחזה/שמי כסליו