על שיר וספר (וזמר וסופר)

לפני כמה ימים קיבלתי המלצה על זמר בשם משה בן יוחנה. אני מאוד אוהבת לקבל המלצות, פותח את הראש, אז נכנסתי ליוטיוב ומצאתי שיר שלו, ושמעתי עוד שיר ואז הגעתי לשיר הזה ושם נתקעתי: 

בשבוע האחרון אני שוב ושוב חוזרת אליו. ולו רק בגלל החיבור המקסים בינו לבין אשכול נבו אבל לא רק. תוך כדי גם קלטתי שזה שיר מתוך הספר האהוב עליי (לא יכולה להגיד ביותר כי יש יותר מדי כאלו) ארבעה בתים וגעגוע. קראתי אותו לראשונה בזמן הזה שנקרא "מזמן". יש לי כמובן עותק ומפעם לפעם אני חוזרת לדמויות של עמיר ונועה וכל השאר. לפעמים אני עמיר ולפעמים אני נועה. תמיד משהו מתחבר. 

באחת ההאזנות/צפיות שלי בשיר קלטתי שככה בדיוק תפסתי את דוד בצרי, החבר של עמיר שללהקה שלו קוראים ליקריץ. בונוס שכזה. השיר הנפלא הזה, שבטח קראתי אותו ברפרוף בספר (יש בספר כמה וכמה שירים של ליקריץ כביכול) כל כך נוגע בפשטות המוזיקלית שלו בלב הספר הכל כך טעון ומלא הזה שרק מחפש שקט והרמוניה לנצח בעולם שיש בה כל כך הרבה רגעים כאוטים. 

והקטעים שנבו מקריא, התיאורים הכל כך פנימיים של הדמויות שמגיעים ברשימות שכאלו. קסם. זה מתוארך ללפני 5 שנים, אבל הוטחתי לרגע (ואח"כ שוב ושוב) איזה 15 שנה לאחור.. 

על שמחה חגים ורגשות אחרים

עכשיו אחרי כל הימים בהם צריך להיות שמחים, אפשר לומר כמה מלים על שמחה. 

בחודש אדר יש כל כך הרבה אירועים שצריך לעטות אותה על הפנים, לחייך, בשפתיים ובעיניים (אם רוצים להיות אמינים). לדבר אותה, עם סימני קריאה, מחיאות כפיים ומנגינה.

לפעמים זה מעיר את הלב ולפעמים מרדים.
השנה נרדמתי. נעלמתי.
העסקתי את עצמי בדברים נייטרלים כמה שיכלתי
וחיכיתי לעכשיו, למוצאי הדבר הארוך והשמח הזה.

מה הבעיה שלי עם השמחה? מין רגש פשוט כזה
כולם רוצים להיות שמחים. יש משהו ראשוני וטהור בשמחה.
בסרט המופלא "הקול בראש" יש ממש הפרדה בין הרגשות. זו השמחה או JOY:

יש קטע בסרט שבו השמחה מבינה את החשיבות של העצב, זה אחד הרגעים האהובים עלי בסרט. עד אותו הרגע התייחסתי אליה מאוד בזלזול, קצת כמו שכתבתי עד כה, השמחה היא שטחית אבל יש רגעים כשהיא מתחברת לרגשות אחרים שיש בה יותר מסתם רגש חיובי. 

איה כורם וגידי גוב שרים את השיר המקסים - לילה טוב - ויש שם שורה (שאני מקווה שהצלחתי לשים את השיר שיתחיל בדיוק בה) שהיא אומרת - "ומה זה משנה אם אני אף פעם לא שמחה?". באופן פרדוקסלי המשפט הזה שימח אותי מאוד. 

זה נשמע עצוב, אבל יש כל כך הרבה רגשות. בתוכם לא מעט רגשות חיוביים, ודווקא שמחה? לא הרגש הכי עמוק שיש. 

כשמתייחסים לאושר, שהוא מושא הכיסופים של כל או מרבית האנשים, יש נטיה להתייחס אל השמחה ככלי להשגתו. כמה זה נכון? אני מסופקת או מאושרת מאוד מדברים שהם לאו דווקא "שמחים". שיר נוגה או תמונה קודרת יכולים להוציא ממני דברים שלמים והרמוניים לא פחות. ואולי הרמוניה היא מילת המפתח, כשהיא מתקיימת בין הפנים לחוץ מתקבלת תחושה של שלמות שהרגש שמניע אותה הוא רק כלי. 

החלק של החובה, הכוח הזה של זמן שמיוחד לשמחה, קשה לי. ואני מודה שיש לו כוח ויש לו ערך, פשוט לא בכל שנה ולא תמיד. וכשהוא לא, הדיסוננס קשה. אתגר קרת כתב מאמר מאוד יפה על אם חגים היו ילדים ואומר שם שאם כך אז פורים וחנוכה היו הכי מקובלים, ואח"כ מתייחס במאמר שלם ליום כיפור שהיה כנראה הילד המוזר.

אז אולי אני קצת מוזרה. אני אוהבת את יום כיפור, את השקט, את המפוייסות והרוגע של האנשים. כל כך שונה מהשמחה של פורים. ביום כיפור אני שמחה. או הרמונית. או משהו כזה. עכשיו אני בעיקר שמחה שעבר. 

ישראל אלירז, המשורר של הBeing

לפני כמה דקות קראתי שישראל אלירז הלך לעולמו.

אם אני לא טועה נחשפתי לשירתו דרך השיר היומי של תולעת ספרים.
לפני שנתיים בכל משלוח מנות (רלבנטי ביותר לעכשיו) שמתי את השיר הזה
שממש מועתק מההעתקה שלי מתוך הפייסבוק של תולעת ספרים:

אֲנִי חוֹשֵׁב שמשהו יִקְרָה בְּקָרוֹב

וְחָשַׁבְתִּי לְסַפֵּר לְךָ עַל כָּך

אִם זוֹ אֵינָהּ יְדִיעָה מרעישה

זֶה מִשּׁוּם ששכחנו אֶת פֶּלֶא
הֱיוֹתֵנוּ בְּתוֹך הָעוֹלָם.

מַה שקורה בּוֹ קורה
בְּלִי הֲפוּגָה.

זוֹ הָעוֹנָה בָּהּ קַל לוֹמַר מַשֶּׁהוּ
עַל הָעוֹלָם וּלְחַכּוֹת לְיַד

ציינתי בכותרת שהוא המשורר של הbeing. 
למה אני מתכוונת?
יש בשירה שלו המון את הקונספט של ה"היות" 
מהשיר פה למעלה זה עולה מהמקום המתבונן, 
של פלא העולם והצורך לספר עליולגשם אותו. 

השיר האחרון שלו שקראתי היה בסוף השבוע 
האחרון הייתי אצל אחותי, לה נתתי ליום ההולדת 
את ספרו וצילמתי לי שיר אחד, את השיר הבא: 

זה הזמן ללכת 
אל עבר הפתוח 

מבלי לשאול 

האם תחביר אחד לקיץ
ואחר להיזכרות בו 

משהו פשוט קורה
ואנשים עושים אותו 

מבלי לבחון את עצמם
אם הם ראויים 
לחסד הזה

מעבר לשימוש בשפה השוהה, המתבוננת, החווה
יש בכתיבה של אלירז משהו מאוד מרווח פיזית. 
ברווחים בין השורות
בין אות לאות לפעמים. 
מאוד ויזואלי הרווח שלו. 
יש משמעות לכל מילה ולכל אי-מילה. 

הרבה מקום ל נ ש ו ם. 

מהמקום הזה נכנס לי ללב צער
ותחושה של אובדן

נוח על משכבך כמו שחיית עבורי בשיריך. ותודה. 

הרמוניה שכזו

אחרי תקופת יובש דיי ארוכה השבוע פתאום היו סביבי כמה הופעות חובה. במוצ"ש בצוללת עמיר לב שאירח את הילה רוח ואתמול בלבונטין דויד פרץ שהצפין ואירח את רונה קינן. יש איזה חוט שמחבר את כל אלו אצלי במגירות המוזיקליות של המוח, וכשהכל נפרש מול העיניים ובתוך האוזניים ככה ברצף עולות גם אי איו תובנות מעניינות.

קודם כל הקסם. המגנט. הצורך שלי לבוא היה מוחלט וברור. ודווקא להופעות האלו של האנשים שמייצרים את הטקסטים הכי לא קסומים מילולית שיש. הכי פיסות של החיים. הילה רוח אמנם לקחה אותי לכיווני הפנטזיה (יערות ואבירים) אבל עמיר לב ישר איזן עם איזו נסיעה או דרך אספלט שאפשר למשש. אצל דויד פרץ הביצוע המופלא של כמו אגדה (כל האלבום בבנדקמפ, שווה רכישה) פשוט עושה את כל זה בשיר אחד, ארוך, שבונה ומפרק את הפנטזיה בלי להניד עפעף, או אולי עם הרבה מאוד עפעופים בלתי נראים של רגש. רגש חי ומציאותי.

הדבר הנוסף המעניין היה החיבורים. טוב, כמו שכבר כתבתי החיבור הקוטבי בין עמיר לב להילה רוח היה מרתק. הכאן ועכשיו, נוסע וחוזר - והיער האמורפי והחמקמק (לא סגורה אם היא שרה על יער או שאני חוויתי יער). החוויה הכוללת הייתה שלמה בסופו של דבר. דויד פרץ ורונה קינן הביאו את עצמם מאוד מאוד יחד. מאוד מפרגנים אחד לשני (ובצדק מוחלט, כל מילה זהב) ומאוד מאותו מקום, מוזיקלית, תודעתית. הרמוניה בועטת.

תפסתי איזה רגע כזה שם.  

דויד פרץ מארח את רונה קינן, לבונטין 7, 15.3.16

דבר אחרון, התודות. חלק כל כך חשוב. אחד הדברים שמרתק אותי לקרוא בדיסקים ובספרים זה את החלק של התודות. ממנו לומדים על הדרך ועל האיש שכתב, יצר וכו'. מי האנשים שסובבים אותו, איך הוא משתף פעולה ועל מה הוא מודה. התודות אתמול היו כל כך מרגשות (טוב, נו, התרגשתי שאמרו לי תודה כקהל שנמצא בחושך) שהיום הצצתי בתודות לדיסק בבנדקמפ. אני רק אשים פה את הסיום המקסים ואתם כבר תרוצו בעצמכם לקרוא את הכל ולהיות ראויים לתודה הזו.  

תודות לאלבום - ארץ שלא שם, דויד פרץ

האיש שנולד מחדש

לפני הכל, מגיע לדקפריו אוסקר. אם עד עכשיו היה לי איזה ספק שהוא סתם בחור נאה, האיש שחקן על ובסרט הנוכחי כלל וכלל לא נאה. בעיקר מלוכלך ואומלל.

ולסרט. שמעתי עליו כל כך הרבה, על האכזריות, וההפקה, והחשיבות ההיסטורית מבחינת האינדיאנים וכו'. שום דבר מכל זה לא הכין אותי לנופים המדהימים (אולי הדיבורים על ההפקה קצת) ועל הסיפור האנושי כל כך. באנושי אני מתכוונת לכל הצדדים, הרעים והטובים. מלבד הדמות של גלאס (דקפריו) יש את הדמות המדהימה בעיניי של הנער ג'ים, שמייצג לטעמי את האדם הממוצע. אותו אחד שליבו טוב ורוצה להייטיב, תמים, וכשהרוע משתלט הוא לא תמיד שם לב. כשהוא כן שם לה הוא מזדעק ומנסה ללחום את מלחמת הצדק, אך הרוע חזק ממנו והוא נכנע. אבל הוא לא נכנע לגמרי כי בכל הזדמנות הוא עושה טוב, משאיר מימיה לגוסס, אוכל לניצולה ושקט, בעיקר הוא שותק. השתיקה שלו מצילה אחרים, השתיקה שלו מתריסה, הוא מתבגר מוך השקט הזה. בסוף גלאס אומר עליו שהוא "רק מילא פקודות" אבל לדעתי זה יותר מזה (גלאס גם לא ראה את ההתפתחות) הוא שרד. והוא עשה כל שביכולתו שאחרים ישרדו איתו.

האדם הממוצע, ג'ים בריג'ר מתחיל לחשוב.. 

רגע מקסים נוסף בסרט מתרחש לקראת הסוף כשגלאס כבר יותר חזק והוא בורח על סוס ושניהם נופלים מצוק. הסוס מת וגלאס באורח פלא חי. הוא משתמש בגופו של הסוס כמחסה לגופו שלו. לאחר הלילה הוא קם, מתלבש ופונה להמשיך בדרכו. רגע לפני שהוא הולך הוא מניח על הסוס את ידו, לסוס המת שנתן את חייו ואת גופו לרווחתו של גלאס. מחווה אצילית ונוגעת ללב.

חוץ מאלו זה סרט דיי אכזרי. ומקפיא ומרעיב. מהמם את כל החושים. כולל חוש הצדק. 

הזמנה להרגע

כשנסעתי בקיץ לארה"ב הייתי בעיצומה של תקופה מאוד לחוצה בחיי. הייתי לפני בחינה, ותוך כדי הדרכה של סטודנטיות, ובעיצומו של תרגום דיי גדול. התוכנית הייתה לפי זה, לנצל את הטיסה לעבודה עם המחשב. טעות! המקום היחיד שאני עובדת בו טוב הוא רכבת, לא מטוס. כשיש שמיים מתחתיי אני לא מסוגלת לכלום חוץ מלצפות בכל הסרטים והסדרות ולגלות שבמוזיקת "עולם" יש אלבום של עידן רייכל. 

מעבר לכל זה, המתאם שאיתו התכוונתי להשתמש לא עבד בהית'רו, שם החלפתי טיסה. לאחר שניסיתי כמה שקעים ניגש אלי איש אסיאתי והראה לי שיש לו בדיוק את אותו המתאם, ושהחלק האירופאי לא נכנס לשקעים. את שלי קניתי במחנה יהודה, אבל אני מניחה ששני המתאמים הגיעו מאותו המקור.. 

בכל מקרה, היה מאוד משעמם בשלב מסויים בהית'רו אז נכנסתי לחנות ספרים וחיפשתי ספרים שינעימו את הזמן (לפני עוד 9 שעות טיסה) ולא יטריפו את דעתי. מצאתי שם שני ספרים מגניבים. אחד על יצירתיות. והשני לצביעה: 

כותרת הספר

כל זאת, טרם חוברות הצביעה למבוגרים היו כה פופולאריות. הטעות היחידה שלי בבחירה הייתה שהיו לי רק עטים. כחולים. שיעמום המחץ. כך שבטיסת ההלוך בעיקר שירבטתי וקראתי את הספר על היצירתיות. כשהגעתי לארה"ב כמובן שהלכתי בשלב מסוים למומה, ושם קניתי לי קופסה של צבעי עיפרון. 

צבעי עיפרון מה MoMa

בהתחלה צבעתי את הדף הראשון שבחרתי וכל פעם הוספתי בו חלק. לאחרונה שיעמם אותי אז אני סתם פותחת דף שבא לי ומתחילה לצבוע. זה ממש כייף ונותן הזדמנות לחשוב לעומק, ולא לחשוב, ולעשות כל מיני דברים במחשבה, נגיד לסדר אותה כמו שמקפלים כביסה. 

הדף שנתקעתי עליו 

צביעה רנדומלית

הרבה יותר מרגיע ומפחית את המקום הזה של ההספק. כי כשאני עושה קצת בכל מקום ברור שלא אסיים אף פעם. וכך גם כל דף שמח קצת. 

עוד מילה לגבי דברים מחו"ל. אחד הדברים הכייפים בלסוע לחו"ל זה לחזור עם דברים חדשים ומיוחדים. תכלס הספרים האלו היו בסתם חנות ספרים, רשת, לא משהו מעניין. אבל בכל זאת, הם באנגלית, קניתי אותם בדיוטי פרי ויש בהם משהו קצת אחר. אפילו ברמת הציורים, אלו ציורים שונים ממה שמוכרים היום בכל yellow. לא נראה לי שבקרוב תהיה לי אפשרות לגיחה חוץ ישראלית אבל עוד יש לי מספיק חומר של מגניבות מהפעם הקודמת בינתיים. וכשחסר לי אני נרגעת בצביעה.