על שמחה חגים ורגשות אחרים

עכשיו אחרי כל הימים בהם צריך להיות שמחים, אפשר לומר כמה מלים על שמחה. 

בחודש אדר יש כל כך הרבה אירועים שצריך לעטות אותה על הפנים, לחייך, בשפתיים ובעיניים (אם רוצים להיות אמינים). לדבר אותה, עם סימני קריאה, מחיאות כפיים ומנגינה.

לפעמים זה מעיר את הלב ולפעמים מרדים.
השנה נרדמתי. נעלמתי.
העסקתי את עצמי בדברים נייטרלים כמה שיכלתי
וחיכיתי לעכשיו, למוצאי הדבר הארוך והשמח הזה.

מה הבעיה שלי עם השמחה? מין רגש פשוט כזה
כולם רוצים להיות שמחים. יש משהו ראשוני וטהור בשמחה.
בסרט המופלא "הקול בראש" יש ממש הפרדה בין הרגשות. זו השמחה או JOY:

יש קטע בסרט שבו השמחה מבינה את החשיבות של העצב, זה אחד הרגעים האהובים עלי בסרט. עד אותו הרגע התייחסתי אליה מאוד בזלזול, קצת כמו שכתבתי עד כה, השמחה היא שטחית אבל יש רגעים כשהיא מתחברת לרגשות אחרים שיש בה יותר מסתם רגש חיובי. 

איה כורם וגידי גוב שרים את השיר המקסים - לילה טוב - ויש שם שורה (שאני מקווה שהצלחתי לשים את השיר שיתחיל בדיוק בה) שהיא אומרת - "ומה זה משנה אם אני אף פעם לא שמחה?". באופן פרדוקסלי המשפט הזה שימח אותי מאוד. 

זה נשמע עצוב, אבל יש כל כך הרבה רגשות. בתוכם לא מעט רגשות חיוביים, ודווקא שמחה? לא הרגש הכי עמוק שיש. 

כשמתייחסים לאושר, שהוא מושא הכיסופים של כל או מרבית האנשים, יש נטיה להתייחס אל השמחה ככלי להשגתו. כמה זה נכון? אני מסופקת או מאושרת מאוד מדברים שהם לאו דווקא "שמחים". שיר נוגה או תמונה קודרת יכולים להוציא ממני דברים שלמים והרמוניים לא פחות. ואולי הרמוניה היא מילת המפתח, כשהיא מתקיימת בין הפנים לחוץ מתקבלת תחושה של שלמות שהרגש שמניע אותה הוא רק כלי. 

החלק של החובה, הכוח הזה של זמן שמיוחד לשמחה, קשה לי. ואני מודה שיש לו כוח ויש לו ערך, פשוט לא בכל שנה ולא תמיד. וכשהוא לא, הדיסוננס קשה. אתגר קרת כתב מאמר מאוד יפה על אם חגים היו ילדים ואומר שם שאם כך אז פורים וחנוכה היו הכי מקובלים, ואח"כ מתייחס במאמר שלם ליום כיפור שהיה כנראה הילד המוזר.

אז אולי אני קצת מוזרה. אני אוהבת את יום כיפור, את השקט, את המפוייסות והרוגע של האנשים. כל כך שונה מהשמחה של פורים. ביום כיפור אני שמחה. או הרמונית. או משהו כזה. עכשיו אני בעיקר שמחה שעבר.