The White Birch

אחת לכמה זמן אני קונה אלבום שאני לא מכירה בכלל. שופטת אותו על פי העטיפה או נותנת לדחף פנימי להוביל אותי. לרוב, כך הבחנתי, אלו אמנים סקנדינביים (אני נתקלת אח"כ באות O עם הקו שאין לי מושג איך אפשר להפיק אותו כך סתם באותיות במחשב), אבל לא רק. מתנות קטנות לעצמי, לפתח את יכולת הפתיחות לדברים חדשים. 
היום התקיימה הופעת ההשקה של הדס לחר המהממת, שבזכותה בכלל גיליתי איך נכנסים לחלק של האוזןבר שהוא החלק בו יש הופעות באימפרית "האוזן". היה נחמד לגלות בדרך החוצה שהחלק של האלבומים עוד פתוח ושאפשר לשוטט ולקנות אפילו שהשעה אחרי עשר בלילה. מה שקורה לי בד"כ באוזן השלישית זה שאני מגיעה ורוצה למצוא את כל הדברים שרציתי לקנות וחוטפת בלאק אווט כזה רציני.. אז זה המקום הכי טוב להמר בקניה ולגלות מוזיקה חדשה.

הפעם קרץ אלי האלבום הזה:


כל הדרך (הגשומה) מתל אביב לירושלים שמעתי את האלבום והוא קסום. כשהגעתי הביתה גיליתי שאכן, כמו שחשדתי, הוציאה אותו להקה נורווגית בשם the white birch  שקראו לעצמם כך על שם אלבום עם השם הזה של להקת codeine. נאמר על האלבום הזה שהוא השפיע על לא מעט להקות אחרות, כבמקרה שלנו זה דיי ברור..  זה האלבום ואני מאזינה לו עכשיו:


אז תודה להדס המהממת שבזכותה הזדמנתי בכלל לאזור, וליקום ששולח לי כל מיני אלבומים מעניינים.

הדס ויוני בביצוע לשיר של coldplay, אם הייתי יודעת שיצא כה טוב הייתי מצלמת יותר...

דליה רביקוביץ ומחשבות על תרבות ושפה

דליה רביקוביץ לא נכנסה לתודעה שלי בצורה מסודרת. אין לי אפילו ספר שלה בבית. רק מספר שירים באנתולוגיה, לא ממש נחשב. אפשר לומר שהכרתי את השירים שלה בעקיפין. את "חמדה" מהקלטות הישנות של אבא שלי, את "תמונה" ו"שובי לביתך" ועוד רבים וטובים פשוט כי הולחנו ונכנסו להיכל התרבות הישראלית, אבל בשבילי עד שהתחלתי להסתכל הם היו של עדנה גורן, יהודית רביץ ושם טוב לוי.. 



השבוע התקיים ערב מחווה לרביקוביץ' לרגל יום הולדתה השמונים, על ידי חבורת משיב הרוח. המחיזו, הקריאו ושרו שירים שלה, והוקרנו קטעי וידיאו. מדהים כמה זה מרגש לראות תוכניות טלויזיה ישנות כשהן נמצאות בהקשר מסויים. אחד הקטעים יצא יפה מבחינת הזמנים, שיחה של ירון לונדון עם דליה ומאיר שלו על פרשת השבוע. של השבוע. מדהים לשמוע אותה ואת העברית המדהימה שלה. 

חיפוש ביוטיוב, רק של שמה, מעלה הרבה תוכניות, אחת מהן מ1993 אז השתתפה בתוכנית "פופוליטיקה" כאשר הנושא היה שיריו של אביב גפן, אז בן 20. היא מתייחסת לשיריו כשגויים דקדוקית, ומציינת ששפתו כמו גם השפה של חמי רודנר שיושב גם הוא מסביב לשולחן, היא דלה. אני שייכת לדור הזה, שגדל על השירים האלו ובכל זאת מסכימה איתה מאוד. היא אומרת ובחכמה גדולה שהמרד שלהם הוא גם מרד על השפה. אני מאמינה שהיום הם גם יכולים להתחבר לאמירה הזו שלה אם כי אולי הפער הזה יכול להסביר את הנוכחות המועטה של אנשים בני גילי באירועי תרבות של הדור שלה. מחשבה שיש לפתח. 

כל כך יפה בעיניי המעורבות שלה, ההתכנסות פנימה מחד ביצירה וההסתכלות מאידך כל הזמן החוצה. היא משתמשת בכל כך הרבה מוטיבים יום יומיים שירה שלה, ומרוממת אותם. לכן, אולי, שיריה כל כך מולחנים. אני מנסה למצוא את השיר של "ארבעים מעלות" למילותיה ולא מוצאת. לשיר קוראים "סימנים", ואני מתקשה לקרוא אותו בלי שהלחן ילווה את המלים. הוא נפתח כך: "כשהכוס נופלת,/ רסיס נתז/ ופיסת נייר נשמטת/ ומשהו זח או זז/ ומשהו חורג מן המסגרת/ הנכונה/ צריך להשמר מזה מאד." (המלים מהאתר של מדשרת).





כמו שאת שיריה לא הכרתי בצורה מסודרת, כך גם את כתיבת הפרוזה. אם כי ספר שלה, המקבץ בתוכו 16 סיפורים קצרים, מציץ אלי כבר שנים מאחד המדפים הגבוהים שבספריה. השבוע, בבוקר שלאחר אירוע המחווה השאלתי אותו. מעניין היה לראות את חתימות התאריכים להחזרת הספר ולהסיק מהן את גלגוליו בעשרים השנים האחרונות. הוכחה נוספת לכך שהשפה שלה יש בה מן הנצח. 

  

November Rain

נובמבר כאן! החודש הכי פרודוקטיבי בשנה, ואולי החודש שנכתבו עליו הכי הרבה שירים בלעז. כבר ביומו הראשון הייתי בסיטואציה שהזכירה לי אחד לאחד את המפורסם בהם עם הקליפ הלא ייאומן, ואני מתכוונת כמובן ל November Rain, של Guns & Roses.  הוא גם אחד השירים הארוכים ביותר שישנם, או כמו שרג'ינה ספקטור שרה בשירה On the Radio:

On the radio

We heard November Rain

That solo's really long 

But it's a pretty song... 

 בקליפ יורד גשם זלעפות בקבלת הפנים של החתונה של אקסל רוז וחברתו. בראש היה לי את כוסות השמפניה שמתנפצים על השולחן וקטעי הסולו של סלאש בגיטרה.

שיטוט קל באינטרנט העלה שאקסל רוז החל לכתוב את השיר עוד ב1983, והוא אמר שהוא עדיין לא יודע מה זה הולך להיות אבל זה יהיה מגניב. 

בהמשך למה שכתבתי על סרטים שרואים בזמנים שונים בחיים (סרטים מהניינטיז וכו'..) גם פה, אני מכירה את הקליפ הזה ממזמן ומעולם לא שמתי לב לסיפור שלו. טל התחילה לשאול אותי שאלות אז התיישבתי לראות מהתחלה ועד הסוף ובאמת יש שם תעלומה, הכלה מתה ולא ברור איך ולמה. יש כל מיני תאוריות שרצות ברשת, אם כי לא את כולם זה מעניין, סלאש לדוגמה בכלל אומר משהו כמו "באתי ניגנתי, אני יודע שהיה משהו עם חתונה ולא ממש מעניין אותי".. פריט המידע הכי אמין הוא שהקליפ מבוסס על הסיפור הקצר Without you של Del James ונמצאה אפילו גרסת PDF של הסיפור ברשת. טרם קראתי, אבל אולי שם יש תשובה ולו חלקית לתעלומה. 

הביחד של החגים

כבר כתבתי פעם (בפורים) שאני אוהבת את יום כיפור. כמה שהוא קשה לי פיזית, רוחנית הוא יושב עליי בול. כל הטקסטים מכוונים למקום שבור-שלם של התבוננות ומחשבה, וכל הארצי והקונקרטי נמצאים בהמתנה. לפני כמה שנים אמא שלי קנתה לי את המחזור של "עם הספר" בעריכת יונדב קפלון, ויש כבר טקסטים שחביבים עליי ואותם אני מחפשת, כמו קטעי תפילה חביבים שמחכים להם בבית הכנסת במשך כל השנה. כזה הוא התיאור של עגנון את חיפושיו אחר טלית בעת פנה יום לקראת תפילת הנעילה, ושירתן של זלדה, דליה רביקוביץ, ויונה וולך ורבים נוספים. הרבה שירים נכתבו על יום הכיפורים, אם מישהו יבדוק (או אולי כבר בדקו) אני משערת שיותר ממועדים אחרים. 

מעבר לזה אני אוהבת את כל ההכנות ליום הזה, השיח, האווירה בעיר הלא פשוטה והכי מיוחדת שלי, ממלאים את המצברים ממש לכל השנה, או לפחות עד לחנוכה. אני אף פעם לא לוקחת חופשה בימים הנוראים, למה ללכת לחפש משהו אחר כשמתחת לבית יש לי הכל? מקומות אחרים יזכו לביקור בזמן אחר בשנה. זה מתחיל בהמוני האנשים שבאים ל"סיורי סליחות" וממשיך בכך שבכל פינות העיר האירועים מכוונים איכשהו לימים הנוראים. הייתי השבוע בלא פחות משלושה אירועים כאלו, שניים במסגרת פסטיבל הפיוט - קבלת שבת נשית בחצר בית אבי חי (במופע מרגש שאפילו לא הוצאתי את המצלמה, אז זה לינק מהחזרות), והמופע המסכם בכיכר ספרא שהוא המופע הכי מרגש שיש כל שנה. השנה עם התזמורת האנדלוסית הירושלמית עם המנצח הכי אנרגטי ומרגש בארץ. 

אנשי ירושלים ברחבת העיריה, על המסך, תום כהן - מנצח התזמורת האנדלוסית ירושלים

האירוע השלישי היה על הדרך, בערב ערב יו"כ, שלחשבוני היה שני בערב, הלכתי עם חברה לשוק, לשמוע חברה שלה שרה בתחריר באירוע הסליחות השנתי שלהם. בסוף לא הייתה הגברה אבל אירוע היה והיה. כולם היו צריכים להיות קצת יותר קשובים ומעורבים וב"עננו" ממש כמו בבית כנסת פתאום לקחו את הפיקוד אנשים מהקהל והאווירה הייתה של ביחד אחד גדול. 

תמיד עולה המנגינה. אלעד גבאי המדהים מחזיק את הערב ונותן מקום לכולם

הימים הנוראים והחגים בכלל מזמנים הרבה רגעים של ביחד. ביחד משפחתי, חברי וקהילתי. את הביחד של יום הכיפורים גיבשתי באולפנה, וזו חוויה שקשה מאוד לשחזר אז אני לא מנסה, אבל יש משהו שנשאר. בקטע אחר של עגנון הוא כותב שהוא נזכר ביום כיפור של ילדותו ואז עולים לפניו כל ימי הכיפור כמו לא היו ימים ביניהם. יש משהו ביום הזה שמייחד אותו מן הזמן, ממחול היומיום. אני משתדלת ולרוב מצליחה לייחד את היום הזה וללמוד כל שנה משהו חדש.

השנה הלכתי לבית הכנסת הגדול, אולי המקום שאף אחד שאני מכירה מגיע אליו לתפילה כי זו הקהילה שלו, והיה מרתק. במקום חזן אחד, בימה שלמה של אנשים ששרים את הפיוטים וקטעי התפילה, וכשהציבור עונה, כמו תמיד מרשימה אותי העובדה שקהל של אנשים יוצרים הרמוניה שכזו בלי הכנות, פשוט כי כולם יודעים מה עושים, אפשר גם לקרוא לזה מסורת. אולי הכי מופלא היה הפיוט שהושר במנגינה של אדון הסליחות, נגיעה ספרדית במניין הכה אשכנזי. ביציאה מבית הכנסת הרחוב המה אדם, אנשים מהלכים, ילדים על אופנים וקורקינטים (ואילו בימבות) ומעגלי שירה בכיכר פריז. וזה היופי של החגים בעיניי, היכולת להתכנס פנימה והחוצה כיחידים וכציבור סביב משהו אחד שמורכב מפסיפס של מסורות וכוונות.

2023 ועוד כמה דברים שגורמים לי להתבונן חזק פנימה

חזרתי היום מלונדון בה הייתי סך הכל בלי הטיסות 128 שעות. כולל שבת ולילות. זה נראה הרבה אבל זה קצת, ואז שוב כשמדובר בי זה חוזר להיות הרבה. יצא לי להשמע מתנשאת, אבל זה מה שקורה אחרי כל השעות האלו בעיר הכי אליטיסטית בעולם. אליטיסטית באופן שגורם לך להרגיש טוב, לא בצורה מקטינה כמו ערים קוסמופליטיות אחרות בעולם. ואולי זה רק בגלל המבטא הצפוני שלי שעוזר לי להרגיש לא ממש זרה. לא יודעת.

בכל מקרה על המטוס חזרה הביתה כבר דיי נמאס לי מכל המוזיקה שארגנתי לי בנייד והייתה לי פניות מאולצת שכזו אבל בכל זאת, פניות, אז שמתי לי לשמוע את צד א' ואח"כ גם את צד ב'  של האלבום החדש של איה כורם - 2023. אני מעריצה גדולה, חייבת להודות שבעיקר מאז שהתחיל כל הסיפור עם עננה, לפני כן חשבתי אותה לעוד אחת, אהבתי מאוד את "מילים" אבל לא הרבה יותר מזה. העוז והגבורה לעמוד מול המערכת ולעשות שינוי כבשו אותי, כמו גם העובדה המרגשת תמיד שאנשים בגילי (או פחות או יותר בגילי) עושים דברים גדולים. ואז היא ניצחה. ואז היא הוציאה את "הלב הזה המשומש" ונתנה אותו בחינם, פשוט כי היא יכלה סוף סוף, ואני נכבשתי כליל. אז כשיצא פרוייקט ההדסטארט ל - 2023 אפילו לא ראיתי את הסרטון, ישר רכשתי משהו.

התוצאה של הפרוייקט שלה היא הדבר הכי מושקע שיצא השנה ואולי גם בעוד כמה שנים. ומעכשיו אני מעתיקה מהמחברת שלי: במטוס, אני שומעת בפעם השניה את האלבום הזה הכל כך מיוחד. הפעם כבר ידעתי מה "הולך לקרות" בסיפור והיה מקום לשמוע אותו לעומק, ולחוות איך היא מצליחה עם השימוש בקולות השונים, ודרך אלכס לעורר בי רגשות שחלקם שלי וחלקם, כך הרגשתי, תרגום של הפרשנות שלי לסיפור ולא ממש רגשות שלי. וזה כל הסיפור. השאלות הפילוסופיות שעומדות מאחוריו הן - למי שייכים הזכרונות, הרגשות, מה עושה לנו הכסף מבחינה חברתית ומבחינה אישית. פילוסופיה במסווה של סיפור תמים ושירים מצויינים. בשיר המכתב, אתו היא מבצעת עם ארקדי דוכין, כבר דמעתי בהתרגשות.


 צד א' של האלבום.

זה הזכיר לי את הצפיה חווית הצפיה ב"כנס העתידנים" של ארי פולמן. ראיתי אותו בהושענא רבא לפני שנתיים, שלוש? היו לי מעט נקיפות מצפון שכולם הולכים לדברים של הושענא רבא, שיעורים וכדומה ואני הולכת לסרט.. החוויה שהייתה לי כשיצאתי ממנו הייתה שזה היה השיעור הכי טוב שיכלתי לשמוע (או במקרה הזה לראות). אני לא זוכרת מה היה שם בדיוק, לא לקחתי אתי עקרונות שמשוייכים אליו, אבל יש משהו חזק ועמוק בדברים הפשטניים, סיפורים, צבעים, קולות. משהו חזק שנותר.



העיסוק הנוסף שהיה לי בטיסה היה קריאה בספרו החדש והמצויין (כל הספרים שלו מצויינים) של פול אוסטר. גם הוא מתייחס לזכרון, הוא מחבר את הזיכרון לכתיבה. יש משהו בכתיבה שמאוד מגבש את המחשבות ושומר אותן. פרק אחד נקרא כמוסת הזמן והוא מביא שם מספר מכתבים שהביאה לו אשתו הראשונה לידיה, היא אומרת לו שאמנם זה רכוש שלה אבל הוא כתב אותם ומתייחסת בצורה מאוד מכבדת ואומרת לו שאם יש דברים שנראים לו מביכים היא יכולה להורות שיפתחו אותם רק אחרי ששניהם ימותו. מאוד מכבד את המלים שלו כשייכות לו. היום זה כל כך לא מובן מאליו, ואולי בכלל לא מובן. מעבר למכתבים הוא מביא זכרונות שלו עצמו את עצמו ובסוף סדרת תמונות. יש משהו בתמונה שמשמר באופן מאוד ויזואלי שיכול להזכיר מחשבות או רגשות, אבל יש משהו במלים, בשיום, שמצרף גם איזו פרשנות אישית. 

חזרתי מלונדון עם המחשבה שהייתי רוצה יותר זמן להקדיש לכתיבה ויצירה. בשלב מסוים בספר של אוסטר, גם כשהוא היה שפוף וחסר אונים קינאתי בו שהכתיבה והמחשבה הינן העיסוקים הדומיננטים בחייו. איה כורם הייתה אמורה להשתחרר מהחוזה שלה ב2023, היא התערבה וזה קרה קודם לכן ופרץ היצירתיות שלה שצף את כולנו. מעניין מה תביא לי ההתבוננות של החגים הקרבים, עם כל הטיזרים האלה. 

One More Time With Feeling

ניסיתי ללכת לסרט הזה לא לבדי, אבל איכשהו מצאתי את עצמי הולכת לבד (לא דבר חריג) לסרט ששילמתי עליו כסף (כן דבר חריג, בסינמטק אני הולכת רק למה שאני יכולה להכנס כמנויה) ורואה סרט ב3D שונה מכל דבר שראיתי אי פעם. סרט דקומנטרי, בחלקו הופעות אולפן כאלו, כאילו הקלטות כאלה. ועם הדיבורים של הבמאי לפעמים ולפעמים של קייב עצמו, תוך כדי סצינה, מרגישה כאילו אני עוברת מראש לראש.

אני לא מתוחכמת מי יודע מה, לא יכולה להתפאר ברפרטואר עשיר של האזנות, יש לו שני שירים שאני מאוד אוהבת שאלו בטוח השירים שכולם מכירים ואוהבים, Into my arms שהוא פשוט שיר אדיר וHenry Lee המופלא שלו עם PJ הארווי המתוחכמת בעצמה..

חיפשתי אותו אז עכשיו שומעת וחייבת לכתוב משהו על השיר המופלא הזה. כי זה להתייחס רגע לטקסטים שלו ולתפיסות שלו, שממלאות את הסרט ברובו, ולאו דווקא למוזיקה. בשיר הזה מאוד חזק מופיעה האפשרות לחיים יחד עם השוני. האפשרות הזו, של להבין שאתה שונה ולראות איך אני איתך ואפילו משתמש בשוני הזה. כי מה הוא אומר בעצם, אני לא מאמין באלוהים, אבל אם כבר הוא פה שישלח אותך אל בין זרועותי. פשוט כל כך, וכל כך לא.

והוא מדבר הרבה על שינויים, הוא מתאר נורא יפה איך כשהוא משתנה מבפנים, בחוץ הוא נשאר אותו דבר, במראה הוא אותו אחד, בשביל האנשים הוא אותו אחד, אבל בפנים הוא אחר. זו הבחנה מאוד חשובה, וזו חוויה לא פשוטה. להיות משהו שונה מבפנים ומשהו שונה מבחוץ.

השינוי הגדול, הטראומה הגדולה שלו ארעה שנה שעברה, וגם הוא אומר באחד הראיונות שהוא לא היה עושה את הסרט אם לא מה שקרה. בשנה שעברה נפל בנו ארתור מצוק, בברייטון, איפה שהם גרים. אני זוכרת את זה בחדשות, הוא היה פצוע מאוד קשה ובהמשך נפטר. קייב מתאר את החוויה של הטראומה, ומשתמש במילה הזו כל הזמן, שזה משתלט על כל המרחב. מייבש את היצירה. ועל ההחלטה שלו ושל סוזי אשתו, ההחלטה אליה הגיעו של להיות מאושרים. לחיות.

מופלא בעיני. היו לא מעט רגעים בסרט שתחת משקפי ה3D דמעתי בלי מעצורים. בחלק מהשירים, בחלק מהאמירות הפילוסופיות משהו שלו, שנגעו לי בעצבים החשופים הכי רלוונטים וקונקרטיים (כמה שדברים מופשטים יכולים להיות קונקרטיים). ועוד יותר מופלא זה שהוא הצטייר לי בראש כמישהו מיוחד מאוד ושונה ויש בו משהו כל כך רגיל, יומיומי, פשוט. בית, אולפן, קצת חוף. אפילו הסצנות הראשונות, שוב ושוב הוא צריך להתלבש ליציאה. ואז הוא מוסיף את הרגש, את האינטונציה בדיבור, את המחשבות תוך כדי, וזה משתנה, וזה נוגע. הערבוב הזה עם התודעה, שהיא לדבריו חד פעמית, התודעה האישית שלו בהווה, כל השאר שייך לעבר או לעתיד, עם הרגש משדרגת את הכל למורכבות אינסופית. בסרטונים של השירים שלו הוא תמיד כזה רציני ובסרט הוא פתאום מחייך, הבעות פניו נפרשות לנגד עינינו בגיוונן.

וזה הטריילר לסרט, תעשו איתו מה שבא לכם, תראו, תלכו לסרט תשמעו את האלבום. או שלא. אני רוצה עכשיו לקרוא דברים שהוא כתב!

  

העיר הזאת

כמה זמן לא הייתי בהצגה! קשה לי עם הצגות, יש משהו מאוד חשוף ואינטימי בהצגה. סרטים אני רואה המון ואין לי בעיה איתם, מהצגות אני יותר חוששת. להצגה הזו רציתי ללכת כבר הרבה זמן. לא זוכרת מתי התוודעתי אליה אבל שנים שאני רוצה לא רוצה ללכת אליה, רוצה אך חוששת. כל פעם משהו צץ או לא מסתדר. החודש החלטתי שאלך ויהי מה. 


אז ההצגה היא כמו הקליפ מתחילתה ועד סופה דיבורים בשירים, מאמץ עילאי ששווה לעשות. אני לא יכולה לומר שהבנתי הכל, לא הייתי מתנגדת לראות אותה שוב מבחינת הטקסטים. תוך כדי תפסתי את עצמי כמה פעמים מתפעלת מזה שהם זוכרים את הכל, השחקנים.  טקסטים ארוכים, מורכבים, המון רפרנסים שחצי אולי עברו את מחסום הקלט-עיבוד שלי... 

זה מוזר לראות משהו שכל כך הרבה זמן רציתי לראות. אני רוצה לכתוב ופתאום אין לי מה. הייתה הצגה מעולה. למה? בגלל כל כך הרבה סיבות שפתאום לא ממש מתחברות. אני רגילה לעשות הפוך, ללכת לסרטים שאין לי מושג על מה הם, סתם כי זה בדיוק התאים ונראה לי ששבוע סרטים אסטוני יכול להיות מעניין, ואז להתאהב עד כלות באסטוניה וללכת לכל שאר הסרטים שמוקרנים באותו השבוע.. ללכת למשהו עם ציפיות זה פשוט אחר כל כך, הצורך העמוק לא להתאכזב, הציפייה למשהו יוצא דופן. 

זה אכן היה יוצא דופן, והמחזה עצמו, שהשחקנית הראשית היא העיר. העיר הזאת שמצד אחד ברור שהיא לא מכאן, ומצד שני - עיר, ככל הערים, לא עיר מסויימת שאפשר להלביש עליה ידע ורגשות, סתם עיר גדולה, צבעונית או אפלולית, בצפון ובדרום, בסתיו. זו יכולה להיות ניו יורק, ניו אורלינס, פריז או תל אביב (ואפילו ירושלים, אולי). בכל אחת מהן יש פאב עם במה פתוחה, בלשים ובחורה עם שמלה אדומה, אשליה ואכזבה. 

סמלים - בין פאזלים לרומנטיקה

בשבועות האחרונים אני קוראת את הספר "שורשי הרומנטיקה" הכולל בתוכו הרצאות שנתן הפילוסוף ישעיה ברלין סביב התנועה הרומנטית. הספר נערך לאחר מותו ולפחות מההתרשמות שלי מביא את הדברים כהוויתם. כדי לתקף את ההרגשה הזו מצאתי הקלטות של ההרצאות האלו והשוותי תוך כדי קריאה ויש משהו אינטנסיבי ועם זאת בהיר, בשניהם.
זו דוגמה להרצאה (בספר פרק 6):

אתמול בערב, סיימתי את הספר וכבר בשבוע שעבר ניסיתי למצוא עותק בשביל עצמי (העותק שבידי הוא כמובן מהספריה העירונית) וטרם מצאתי. בינתיים הגיע יום צום תשעה באב שהוא יום קשה, הן מבחינת הצום והן מבחינת המשמעויות הגלומות בו. אני נוהגת מדי שנה לצייד את עצמי בפאזל שעוזר לי להעביר את שעות הצהריים. מעבר לעניין הטכני של העברת הזמן יש בפאזל גם משהו סמלי. כאן מתחבר הפאזל לתנועה הרומנטית. 

הצעד הראשון של הפאזל

באחת הרצאותיו מתייחס ברלין לדוקטורינה שצמחה מתוך התנועה הרומנטית והיא דוקטורינת הסמליות. הייתה סמליות עוד קודם לכן (כך נראה לי) אך התנועה הרומנטית שמה את הסמליות במרכז. הוא מתייחס לשני סוגים של סמליות - סמלים קונבנציונאליים וסמלים אחרים. סמלים קונבנציונאליים יכולים להיות תמרורי הדרך, אשר מסמלים משהו אחד וברור. אור אדום מסמל עצור וכן הלאה. הסמלים האחרים הינם טעוני רגש, לא ניתנים להגדרה אחת ברורה. סמלים אלה מתקשרים לתנועה הרומנטית בכך שיש בה חתירה אינסופית קדימה במציאות, יש בה משהו שאינו ניתן למיצוי. לא ניתן להסביר את הכל עד הסוף כי יש עומק שמרחיב ואי אפשר לתארו עד תום. כך גם הסמל. 

תמרור רחוב, סמל פשוט

ובחזרה אל הפאזל. לא אחטא לטקסט שזה עתה סיימתי לקרוא ולכן לא אתאר אותו בשלמותו, אך הרעיון של הפאזל הוא לבנות דבר שלם מחלקים רבים. הרעיון של תשעה באב הוא אבל, כאב על שנשבר. לפני הרבה שנים, כשהיינו ילדות, הרכבנו אחיותי ואני (ואולי גם אחי אם היה מספיק גדול) פאזל של הכותל המערבי בתשעה באב. הרעיון ברור, בנינו את שחרב, או את מה שנשאר מהחרבות. תשעה באב מחולק כך שהאבל הוא רובו של היום אך מחצות היום והלאה יש הסתכלות קדימה, אל הגאולה, אל היש, אל התקווה. נהגו לשטוף את הרצפה כדי לקדם את הגאולה וכדומה. אני בחרתי במנהג סמלי של בנית משהו חדש. השנה הלכתי על גדול ואני מרכיבה פאזל של העולם. 

הפאזל השנתי, הספקתי מסגרת + דגלים, עכשיו יש עבודה לכל סוף הקיץ 

האיש שהגיע לכאן מרחוק

את דמיאן ג'וראדו אני לא זוכרת איך הכרתי. אולי דרך הבלוג עונג שבת ואולי סתם קניתי דיסק שלו. פעם כשהיו בתו השמיני כורסאות ואפשרות לשמוע דיסקים בסריקת ברקוד הייתי עושה את זה, קונה דיסקים שאני לא מכירה. בכל מקרה אני אוהבת אותו מאוד, את המלנכוליה, את הרכות, הוא נותן לי תחושה של בית בתוך המלודיה.
לכן, כשהתחילה להתפרסם השמועה שהוא בא לארץ, להופעה בבארבי לא היה לי ספק שאני הולכת. אז מה אם זה חודש קשוח ויש דברים לעשות, חשוב יותר לחיות את החיים.
בהחלט היה שווה, פעם ראשונה שראיתי שיש כיסאות בבארבי (כלומר שאפשר לעשות שם מופע ישיבה) ובאיזשהו מקום זו הייתה הופעה שהמיקום שלה היה פחות משנה. יכלתי להיות אני עצמי ולא להתייחס לקהל. 
הוא הפתיע כשבשלב מסויים אחרי חמישה שישה שירים התחיל לדבר ולדבר ולא הפסיק לדבר. בכלל לא ידעתי שהוא יודע ככה להתקשקש עם קהל, הפתיע כמו הכיסאות.

כמה תמונות שהצלחתי לחלץ.. דמיאן מנגן, דמיאן וג'וש הגיטריסט המלווה מוארים מעט באולם החשוך והגדול, והמראה מן המרפסת של הבארבי

והמוזיקה. אין על המוזיקה. פשוט תשמעו. 

בחרתי שיר אחד, שרירותי לגמרי, שיר שאני מכירה. יצאתי מההופעה וחשבתי על זה שאף פעם לא ממש הקשבתי למלים שלו. אחרי שהופתעתי שיש לו סתם מלים פשוטות בפה (הוא אמר בשלב מסוים שכרגע הוא נמצא הכי רחוק שהוא אי פעם היה מהבית שלו, וזה היה מקסים), ממש בא לי לדעת מהם המלים בשירים הכל כך מרגשים שלו. 

ים ביני ובינך. הספר שמחלץ שתי דמויות ותקופה רחוקה.

יומיים שלמים, שבת וחג, ולי היה מזל גדול

והספר לו חיכיתי כבר כמה שנים היה פנוי בספריה. 

איך ידעתי לחכות לו? לפני כמה שנים, לא זוכרת בדיוק מתי רק שהיה חם מאוד, ביקרתי יחד עם חבריי, דוד ומורן, בבית הקברות של כנרת. באותו הזמן היו בבית הקברות קבוצה של צעירים ממכינה קדם צבאית כלשהי אותם ליווה מוקי צור והם התיישבו ליד קברה של רחל. התיישבנו לנו בצד והקשבנו. בין כל הדברים שאמר, העלה את נושא המכתבים בין רחל למיכאל ואמר שביקש מסופרת, אני לא בטוחה שאמר את שמה, לכתוב ספר מהמכתבים הללו. 

השנה יצא הספר, "ים ביני ובינך", שכתבה נורית גרץ בצורה המופלאה שבה היא כותבת, מחייה את הדמויות והתקופות. אני קוראת סבלנית וחיכיתי שהספר יגיע לספריה והנה ממש לפני החג באתי על מנת להצטייד במלים לקראת סוף השבוע והוא היה שם, במדף הספרים החדשים. קראתי אותו בשבת בצהריים, בלי להפסיק ועם הרבה דמעות בעיניים. 

לסיפור של מיכאל התוודעתי דרך הסרט של העבריים "העלמה בלובשטיין". בערך בדקה ה24 מסופר על המפגש ביניהם. 

  

בספר, גרץ מספרת את סיפורה של רחל, ואת סיפורו של מיכאל. הסיפור שלהם מאוד אישי וגם מאוד שייך לתקופה שבה הם חיו. המהפכה ברוסיה, החיים ברוסיה בתחילת המאה הקודמת בה מיכאל לא יכול להיות איש הגות כפי שהוא רוצה, אפילו לא בספר החשמל אותו הוא כותב. המהפכה שבולעת את הכל ואת כולם. 

כל אלו מול החיים בישראל, מצד אחד, חיים של פתיחות, רחל כותבת את אשר על ליבה והופכת למשוררת מוערכת. אך גם היא חיה בבדידות, אם בגלל המחלה, אם בגלל המרחק שנוצר בינה לבין אנשי הארץ בשל הרעיונות החדשים שהביאה עמה מהמערב. 

ממרחק של שנים, זה נראה מופרך, כל הבדידות הזו. המרחק ביניהם שנפער והתרחב. על קשר המכתבים וכל הפספוסים שהיו בדרך. המחלה הנוראית הזו שפסה מהעולם. נדמה שים הזמן המתרווח ביני שחיה היום לבין האירועים  שהתרחשו מאה שנה אחורה לרחל ומיכאל בלתי ניתן למעבר. ובכל זאת.

עמוס עוז כתב על הספר "למרות כל האיפוק, רחל ומיכאל מרעידים את הלב" (על כריכת הספר). כל מילה אמת. נורית גרץ בספרה מצליחה להעביר אותי את השנים והמרחקים, לייצר את הדמויות שהם היו דרך המלים. המלים הן הגשר. ואצלי בראש גם הצלילים. אחד השירים המשובצים בו הוא השיר הבא שבשבת הייתי צריכה לאמץ מאוד את הזיכרון כדי להזכר מי שרה אותו. יש לחנים שמצליחים לחלץ את רוח השיר ולהרעיד את הלב. וגם ספרים. 
  

Eddie the Eagle

את הסרט הזה בניגוד לקודמים עליהם כתבתי לא ראיתי בסינמטק כהרגלי וגם לא איתרתי בעצמי. מעיין (שבגדה בי וראתה את החתונה היוונית 2 בלי לתאם!) המליצה לי עליו ואף שלחה לי לינק. מה שאומר שראיתי אותו בבית במוצ"ש מאוחר אחרי שבת ארוכה ומאוד משפחתית כשבחוץ וגם בפנים חם מאוד כך שהמדרונות המושלגים שמלווים את הסרט היו מאוד אפקטיביים. 

קודם כל הטריילר:

הסיפור, האמיתי יש לציין, מאוד מרשים ומתאים כמו כפפה ובלי יותר מדי התאמות לשימוש בהקשר של דבקות במשימה וכדומה. מה שמשך אותי בעיקר היה הקשר של המאמן שלו המגולם על ידי יו ג'קמן עם המאמן שלו לשעבר ובהתאמה הקשר בינו לבין אדי. זו דמות מאוד מעניינת ולא לחינם מגלם אותה שחקן מוכר שתופס את תשומת הלב. 

אגב, בחיים אדי לא יצא משהו. עשה את האולימפיאדה וכל מיני דברים אחרים אבל לא הצליח לחזור שוב לאולימפידה ובשלב מסויים הגיע למצב של פשיטת רגל. יש לו אתר חביב ומתיימר. ותכלס, הוציאו עליו סרט ואפילו יש עליו ערך בויקיפדיה ב17 שפות.. כולל עברית. בזכותו אני גם יודעת שיש ענף כזה, קפיצת סקי... ואולימפידת חורף. 

מיכל שפירא, אשה אגדה

זו התמונה היחידה שצילמתי הערב בהופעה של מיכל שפירא שרה איימי ויינהאוס בצוללת. שאר הזמן הייתי עסוקה בלהתרגש עד דמעות. בוודאות, כשהיא שרה את "מה זה עצוב" לבד, העיניים שלי התמלאו דמעות והגרון אט אט התכווץ. 

זה הביצוע המקורי של הדבר המופלא שגרם לי להתרגש כל כך




וביוטיוב יש אשליה שזה עוד כך. שהם עוד שרים את זה ביחד.
ופתאום כשהיא יושבת על הכסא, ושרה את הצד שלו בלבד, זה מכה בך. 

ואולי בכלל כל המופע הזה, שמחייה את איימי דרך מיכל, שאני לא יודעת אם לקרוא לזה "משחקת את איימי" או פשוט מתחברת אליה מאוד, ועדיין היא מיכל, עם השם הכי ישראלי ורגיל שיש (והיא עוד סיפרה שיש לה אחות בשם יעל!) שמתרגמת שירי מופת לעברית במדינת תל אביב שמנסה לחיות כל הזמן באנגלית.

אין לי בעיה עם האנגלית, אבל מרגש אותי שבחורה שסך הכל מבוגרת ממני בשנה וחצי עושה להיפך. ומחברת את גדולי עולם הג'אז דרך השפה שלנו והקול שלה לפה. בחורה שההופעה היא בדמה ושפתאום בלייב רואים אותה, את מי שהיא כשהיא מתקלפת, את הפגיעות החזקה שלה. 

נדמה לי שכל שיר שלה שיצא ליטיוב זכה אצלי לצפיות חוזרות רבות. אולי זה אחד המושמעים ביותר אצלי במחשב. 



ועוד אחד מאותו הפרוייקט. אולי בגלל השיר, אולי בגלל הקליפ ואולי פשוט בגלל שאני חושבת שהיא הבחורה הכי קולית שמסתובבת בינינו. בי היא מעוררת השראה ואני מחכה בכיליון עיניים לאלבום!

כל המציל נפש אחת, גרסת אמילי דיקינסון

חיפשתי משהו בתיקיית התמונות שלי ונתקלתי בתמונה הזו שמזמן מזמן חיברתי לה את השיר חורך הנפשות הזה של אמילי דיקינסון. 

זו אולי התמונה הכי יפה שצילמתי עד כה והיא ראויה לשיר שכזה (גילוי נאות, הדבקתי לה עוד כמה וכמה שירים..)

אפרת בן צור לפני כמה שנים הוציאה אלבום שלם משיריה של אמילי דיקינסון. בזמנו הייתי גם בהופעה המטריפה שלה. לא הייתי יכולה לדמיין את זה יותר טוב ממה שזה היה במציאות. Robin - גרסת היוטיוב: 

פרינסס שואו וקותימן, איזה עולם יפה

הרבה זמן שאני שומעת על הסרט הזה. סרטים כאלה שמדברים עליהם תמיד נחשדים בעיניי, אבל הפעם משהו היה נשמע לי מוכר, ובשעה טובה הצלחתי למצוא הקרנה בזמן ריאלי והפכתי קצת עולמות (כלומר ניקיתי את הבית בפחות משעה וחצי לפסח) והצלחתי להופיע בזמן לסרט.

ראשית כל הטריילר - ממש בכמה מלים: קותימן הישראלי יושב בקיבוץ צאלים ויוצר מחדש קולאז'ים מוזיקליים מהיוטיוב. אחד היוטיובים שהוא "מטפל" בהם באופן מיוחד הוא הערוץ ומתוכו כמה שירים של סמנתה מניו אורלינס הידועה בשם פרינסס שואו. וכן הלאה.

תוך כדי הסרט נזכרתי ששמעתי את הסרטון הזה, כלומר צפיתי בו כנראה כמו הרבה אנשים (מעל מליון אם אני לא טועה), ברגע שראיתי את הילדה עם הפסנתר ואז את האיש עם הגיטרה משהו הקליק. אני זוכרת את הקליפים הראשונים שלו שיצאו, את ההתפעמות מעצם המחשבה לעשות כזה דבר. מהדיוק. 


חלק מהחוויה אם כן הייתה לראות משהו שבאיזשהו אופן גם אני הייתי חלק ממנו. זה הזכיר לי קצת את הצפייה בסרט על איימי ויינהאוס. אבל בשונה. בסרט על איימי ויינהאוס הרגשתי כמו כתבה ארוכה ואינטנסיבית עליה והסובבים אותה. ויצאתי עם תחושה קשה, כי הסיפור קשה והפספוס. כאן זה בדיוק חוויה הפוכה. סרט קצר שהזמן בו מאוד איטי. הכל קורה בתוך הפיג'מה, פה ושם היא מוציאה עקבים ושמלות עם נצנצים אבל הרוב קורה בתוך הקפוצ'ון. וקורה פה קסם. לא כי מישהו חשוב מצא את סינדרלה. ממש לא. אלא כי מישהו בקצה אחד של העולם שמע קול ייחודי וברור, הבין אותו, אהב אותו, ועשה עם זה משהו. משהו ייחודי ומיוחד מאוד, הוא בנה מתוך היצירה שלה יצירה שמשלבת את תפיסת העולם שלו ובזה הוא אמר לה משהו על עצמה מתוך העולם שלו. וזה דבר מופלא. 
רוג'ר סילברסטון, מחבר הספר "מדוע ללמוד מדיה?" שהוא אחד הספרים האהובים עליי מתייחס למדיה ולאנשים ואומר שהיא נמצאת "בכל מקום שבו הם [בני האדם] מנסים, במגוון של דרכים ובמידות שונות של הצלחה, להתחבר זה לזה".

קותימן ופרינסס שואו מראים לנו איך עושים את זה, הכי פשוט ומתוק שיש. 

קותימן ופרינסס שואו, צופים באחד הסרטונים שהוא יצר

על שיר וספר (וזמר וסופר)

לפני כמה ימים קיבלתי המלצה על זמר בשם משה בן יוחנה. אני מאוד אוהבת לקבל המלצות, פותח את הראש, אז נכנסתי ליוטיוב ומצאתי שיר שלו, ושמעתי עוד שיר ואז הגעתי לשיר הזה ושם נתקעתי: 

בשבוע האחרון אני שוב ושוב חוזרת אליו. ולו רק בגלל החיבור המקסים בינו לבין אשכול נבו אבל לא רק. תוך כדי גם קלטתי שזה שיר מתוך הספר האהוב עליי (לא יכולה להגיד ביותר כי יש יותר מדי כאלו) ארבעה בתים וגעגוע. קראתי אותו לראשונה בזמן הזה שנקרא "מזמן". יש לי כמובן עותק ומפעם לפעם אני חוזרת לדמויות של עמיר ונועה וכל השאר. לפעמים אני עמיר ולפעמים אני נועה. תמיד משהו מתחבר. 

באחת ההאזנות/צפיות שלי בשיר קלטתי שככה בדיוק תפסתי את דוד בצרי, החבר של עמיר שללהקה שלו קוראים ליקריץ. בונוס שכזה. השיר הנפלא הזה, שבטח קראתי אותו ברפרוף בספר (יש בספר כמה וכמה שירים של ליקריץ כביכול) כל כך נוגע בפשטות המוזיקלית שלו בלב הספר הכל כך טעון ומלא הזה שרק מחפש שקט והרמוניה לנצח בעולם שיש בה כל כך הרבה רגעים כאוטים. 

והקטעים שנבו מקריא, התיאורים הכל כך פנימיים של הדמויות שמגיעים ברשימות שכאלו. קסם. זה מתוארך ללפני 5 שנים, אבל הוטחתי לרגע (ואח"כ שוב ושוב) איזה 15 שנה לאחור.. 

על שמחה חגים ורגשות אחרים

עכשיו אחרי כל הימים בהם צריך להיות שמחים, אפשר לומר כמה מלים על שמחה. 

בחודש אדר יש כל כך הרבה אירועים שצריך לעטות אותה על הפנים, לחייך, בשפתיים ובעיניים (אם רוצים להיות אמינים). לדבר אותה, עם סימני קריאה, מחיאות כפיים ומנגינה.

לפעמים זה מעיר את הלב ולפעמים מרדים.
השנה נרדמתי. נעלמתי.
העסקתי את עצמי בדברים נייטרלים כמה שיכלתי
וחיכיתי לעכשיו, למוצאי הדבר הארוך והשמח הזה.

מה הבעיה שלי עם השמחה? מין רגש פשוט כזה
כולם רוצים להיות שמחים. יש משהו ראשוני וטהור בשמחה.
בסרט המופלא "הקול בראש" יש ממש הפרדה בין הרגשות. זו השמחה או JOY:

יש קטע בסרט שבו השמחה מבינה את החשיבות של העצב, זה אחד הרגעים האהובים עלי בסרט. עד אותו הרגע התייחסתי אליה מאוד בזלזול, קצת כמו שכתבתי עד כה, השמחה היא שטחית אבל יש רגעים כשהיא מתחברת לרגשות אחרים שיש בה יותר מסתם רגש חיובי. 

איה כורם וגידי גוב שרים את השיר המקסים - לילה טוב - ויש שם שורה (שאני מקווה שהצלחתי לשים את השיר שיתחיל בדיוק בה) שהיא אומרת - "ומה זה משנה אם אני אף פעם לא שמחה?". באופן פרדוקסלי המשפט הזה שימח אותי מאוד. 

זה נשמע עצוב, אבל יש כל כך הרבה רגשות. בתוכם לא מעט רגשות חיוביים, ודווקא שמחה? לא הרגש הכי עמוק שיש. 

כשמתייחסים לאושר, שהוא מושא הכיסופים של כל או מרבית האנשים, יש נטיה להתייחס אל השמחה ככלי להשגתו. כמה זה נכון? אני מסופקת או מאושרת מאוד מדברים שהם לאו דווקא "שמחים". שיר נוגה או תמונה קודרת יכולים להוציא ממני דברים שלמים והרמוניים לא פחות. ואולי הרמוניה היא מילת המפתח, כשהיא מתקיימת בין הפנים לחוץ מתקבלת תחושה של שלמות שהרגש שמניע אותה הוא רק כלי. 

החלק של החובה, הכוח הזה של זמן שמיוחד לשמחה, קשה לי. ואני מודה שיש לו כוח ויש לו ערך, פשוט לא בכל שנה ולא תמיד. וכשהוא לא, הדיסוננס קשה. אתגר קרת כתב מאמר מאוד יפה על אם חגים היו ילדים ואומר שם שאם כך אז פורים וחנוכה היו הכי מקובלים, ואח"כ מתייחס במאמר שלם ליום כיפור שהיה כנראה הילד המוזר.

אז אולי אני קצת מוזרה. אני אוהבת את יום כיפור, את השקט, את המפוייסות והרוגע של האנשים. כל כך שונה מהשמחה של פורים. ביום כיפור אני שמחה. או הרמונית. או משהו כזה. עכשיו אני בעיקר שמחה שעבר. 

ישראל אלירז, המשורר של הBeing

לפני כמה דקות קראתי שישראל אלירז הלך לעולמו.

אם אני לא טועה נחשפתי לשירתו דרך השיר היומי של תולעת ספרים.
לפני שנתיים בכל משלוח מנות (רלבנטי ביותר לעכשיו) שמתי את השיר הזה
שממש מועתק מההעתקה שלי מתוך הפייסבוק של תולעת ספרים:

אֲנִי חוֹשֵׁב שמשהו יִקְרָה בְּקָרוֹב

וְחָשַׁבְתִּי לְסַפֵּר לְךָ עַל כָּך

אִם זוֹ אֵינָהּ יְדִיעָה מרעישה

זֶה מִשּׁוּם ששכחנו אֶת פֶּלֶא
הֱיוֹתֵנוּ בְּתוֹך הָעוֹלָם.

מַה שקורה בּוֹ קורה
בְּלִי הֲפוּגָה.

זוֹ הָעוֹנָה בָּהּ קַל לוֹמַר מַשֶּׁהוּ
עַל הָעוֹלָם וּלְחַכּוֹת לְיַד

ציינתי בכותרת שהוא המשורר של הbeing. 
למה אני מתכוונת?
יש בשירה שלו המון את הקונספט של ה"היות" 
מהשיר פה למעלה זה עולה מהמקום המתבונן, 
של פלא העולם והצורך לספר עליולגשם אותו. 

השיר האחרון שלו שקראתי היה בסוף השבוע 
האחרון הייתי אצל אחותי, לה נתתי ליום ההולדת 
את ספרו וצילמתי לי שיר אחד, את השיר הבא: 

זה הזמן ללכת 
אל עבר הפתוח 

מבלי לשאול 

האם תחביר אחד לקיץ
ואחר להיזכרות בו 

משהו פשוט קורה
ואנשים עושים אותו 

מבלי לבחון את עצמם
אם הם ראויים 
לחסד הזה

מעבר לשימוש בשפה השוהה, המתבוננת, החווה
יש בכתיבה של אלירז משהו מאוד מרווח פיזית. 
ברווחים בין השורות
בין אות לאות לפעמים. 
מאוד ויזואלי הרווח שלו. 
יש משמעות לכל מילה ולכל אי-מילה. 

הרבה מקום ל נ ש ו ם. 

מהמקום הזה נכנס לי ללב צער
ותחושה של אובדן

נוח על משכבך כמו שחיית עבורי בשיריך. ותודה. 

הרמוניה שכזו

אחרי תקופת יובש דיי ארוכה השבוע פתאום היו סביבי כמה הופעות חובה. במוצ"ש בצוללת עמיר לב שאירח את הילה רוח ואתמול בלבונטין דויד פרץ שהצפין ואירח את רונה קינן. יש איזה חוט שמחבר את כל אלו אצלי במגירות המוזיקליות של המוח, וכשהכל נפרש מול העיניים ובתוך האוזניים ככה ברצף עולות גם אי איו תובנות מעניינות.

קודם כל הקסם. המגנט. הצורך שלי לבוא היה מוחלט וברור. ודווקא להופעות האלו של האנשים שמייצרים את הטקסטים הכי לא קסומים מילולית שיש. הכי פיסות של החיים. הילה רוח אמנם לקחה אותי לכיווני הפנטזיה (יערות ואבירים) אבל עמיר לב ישר איזן עם איזו נסיעה או דרך אספלט שאפשר למשש. אצל דויד פרץ הביצוע המופלא של כמו אגדה (כל האלבום בבנדקמפ, שווה רכישה) פשוט עושה את כל זה בשיר אחד, ארוך, שבונה ומפרק את הפנטזיה בלי להניד עפעף, או אולי עם הרבה מאוד עפעופים בלתי נראים של רגש. רגש חי ומציאותי.

הדבר הנוסף המעניין היה החיבורים. טוב, כמו שכבר כתבתי החיבור הקוטבי בין עמיר לב להילה רוח היה מרתק. הכאן ועכשיו, נוסע וחוזר - והיער האמורפי והחמקמק (לא סגורה אם היא שרה על יער או שאני חוויתי יער). החוויה הכוללת הייתה שלמה בסופו של דבר. דויד פרץ ורונה קינן הביאו את עצמם מאוד מאוד יחד. מאוד מפרגנים אחד לשני (ובצדק מוחלט, כל מילה זהב) ומאוד מאותו מקום, מוזיקלית, תודעתית. הרמוניה בועטת.

תפסתי איזה רגע כזה שם.  

דויד פרץ מארח את רונה קינן, לבונטין 7, 15.3.16

דבר אחרון, התודות. חלק כל כך חשוב. אחד הדברים שמרתק אותי לקרוא בדיסקים ובספרים זה את החלק של התודות. ממנו לומדים על הדרך ועל האיש שכתב, יצר וכו'. מי האנשים שסובבים אותו, איך הוא משתף פעולה ועל מה הוא מודה. התודות אתמול היו כל כך מרגשות (טוב, נו, התרגשתי שאמרו לי תודה כקהל שנמצא בחושך) שהיום הצצתי בתודות לדיסק בבנדקמפ. אני רק אשים פה את הסיום המקסים ואתם כבר תרוצו בעצמכם לקרוא את הכל ולהיות ראויים לתודה הזו.  

תודות לאלבום - ארץ שלא שם, דויד פרץ

האיש שנולד מחדש

לפני הכל, מגיע לדקפריו אוסקר. אם עד עכשיו היה לי איזה ספק שהוא סתם בחור נאה, האיש שחקן על ובסרט הנוכחי כלל וכלל לא נאה. בעיקר מלוכלך ואומלל.

ולסרט. שמעתי עליו כל כך הרבה, על האכזריות, וההפקה, והחשיבות ההיסטורית מבחינת האינדיאנים וכו'. שום דבר מכל זה לא הכין אותי לנופים המדהימים (אולי הדיבורים על ההפקה קצת) ועל הסיפור האנושי כל כך. באנושי אני מתכוונת לכל הצדדים, הרעים והטובים. מלבד הדמות של גלאס (דקפריו) יש את הדמות המדהימה בעיניי של הנער ג'ים, שמייצג לטעמי את האדם הממוצע. אותו אחד שליבו טוב ורוצה להייטיב, תמים, וכשהרוע משתלט הוא לא תמיד שם לב. כשהוא כן שם לה הוא מזדעק ומנסה ללחום את מלחמת הצדק, אך הרוע חזק ממנו והוא נכנע. אבל הוא לא נכנע לגמרי כי בכל הזדמנות הוא עושה טוב, משאיר מימיה לגוסס, אוכל לניצולה ושקט, בעיקר הוא שותק. השתיקה שלו מצילה אחרים, השתיקה שלו מתריסה, הוא מתבגר מוך השקט הזה. בסוף גלאס אומר עליו שהוא "רק מילא פקודות" אבל לדעתי זה יותר מזה (גלאס גם לא ראה את ההתפתחות) הוא שרד. והוא עשה כל שביכולתו שאחרים ישרדו איתו.

האדם הממוצע, ג'ים בריג'ר מתחיל לחשוב.. 

רגע מקסים נוסף בסרט מתרחש לקראת הסוף כשגלאס כבר יותר חזק והוא בורח על סוס ושניהם נופלים מצוק. הסוס מת וגלאס באורח פלא חי. הוא משתמש בגופו של הסוס כמחסה לגופו שלו. לאחר הלילה הוא קם, מתלבש ופונה להמשיך בדרכו. רגע לפני שהוא הולך הוא מניח על הסוס את ידו, לסוס המת שנתן את חייו ואת גופו לרווחתו של גלאס. מחווה אצילית ונוגעת ללב.

חוץ מאלו זה סרט דיי אכזרי. ומקפיא ומרעיב. מהמם את כל החושים. כולל חוש הצדק. 

הזמנה להרגע

כשנסעתי בקיץ לארה"ב הייתי בעיצומה של תקופה מאוד לחוצה בחיי. הייתי לפני בחינה, ותוך כדי הדרכה של סטודנטיות, ובעיצומו של תרגום דיי גדול. התוכנית הייתה לפי זה, לנצל את הטיסה לעבודה עם המחשב. טעות! המקום היחיד שאני עובדת בו טוב הוא רכבת, לא מטוס. כשיש שמיים מתחתיי אני לא מסוגלת לכלום חוץ מלצפות בכל הסרטים והסדרות ולגלות שבמוזיקת "עולם" יש אלבום של עידן רייכל. 

מעבר לכל זה, המתאם שאיתו התכוונתי להשתמש לא עבד בהית'רו, שם החלפתי טיסה. לאחר שניסיתי כמה שקעים ניגש אלי איש אסיאתי והראה לי שיש לו בדיוק את אותו המתאם, ושהחלק האירופאי לא נכנס לשקעים. את שלי קניתי במחנה יהודה, אבל אני מניחה ששני המתאמים הגיעו מאותו המקור.. 

בכל מקרה, היה מאוד משעמם בשלב מסויים בהית'רו אז נכנסתי לחנות ספרים וחיפשתי ספרים שינעימו את הזמן (לפני עוד 9 שעות טיסה) ולא יטריפו את דעתי. מצאתי שם שני ספרים מגניבים. אחד על יצירתיות. והשני לצביעה: 

כותרת הספר

כל זאת, טרם חוברות הצביעה למבוגרים היו כה פופולאריות. הטעות היחידה שלי בבחירה הייתה שהיו לי רק עטים. כחולים. שיעמום המחץ. כך שבטיסת ההלוך בעיקר שירבטתי וקראתי את הספר על היצירתיות. כשהגעתי לארה"ב כמובן שהלכתי בשלב מסוים למומה, ושם קניתי לי קופסה של צבעי עיפרון. 

צבעי עיפרון מה MoMa

בהתחלה צבעתי את הדף הראשון שבחרתי וכל פעם הוספתי בו חלק. לאחרונה שיעמם אותי אז אני סתם פותחת דף שבא לי ומתחילה לצבוע. זה ממש כייף ונותן הזדמנות לחשוב לעומק, ולא לחשוב, ולעשות כל מיני דברים במחשבה, נגיד לסדר אותה כמו שמקפלים כביסה. 

הדף שנתקעתי עליו 

צביעה רנדומלית

הרבה יותר מרגיע ומפחית את המקום הזה של ההספק. כי כשאני עושה קצת בכל מקום ברור שלא אסיים אף פעם. וכך גם כל דף שמח קצת. 

עוד מילה לגבי דברים מחו"ל. אחד הדברים הכייפים בלסוע לחו"ל זה לחזור עם דברים חדשים ומיוחדים. תכלס הספרים האלו היו בסתם חנות ספרים, רשת, לא משהו מעניין. אבל בכל זאת, הם באנגלית, קניתי אותם בדיוטי פרי ויש בהם משהו קצת אחר. אפילו ברמת הציורים, אלו ציורים שונים ממה שמוכרים היום בכל yellow. לא נראה לי שבקרוב תהיה לי אפשרות לגיחה חוץ ישראלית אבל עוד יש לי מספיק חומר של מגניבות מהפעם הקודמת בינתיים. וכשחסר לי אני נרגעת בצביעה. 

תורמוסים

כל שנה כמעט, כבר עשרים שנה, שבזמן הזה אני נמשכת יחד עם כולם לגבעה אחת לא רחוק שצומחים בה התורמוסים הכי יפים בעולם.
הם לא באמת הכי יפים, אבל יש משהו במקום הזה, הקבוע, שנלחש מפה לאוזן ובשנים האחרונות עובר עם תמונות של פרחים סגולים בווטסאפ שהופך טיפוס לגבעה כדי לראות פרחים לדבר כל כך מיוחד. 

תורמוסים, היום, לא צריך יותר מלים

הספר שטלטל אותי

אני קוראת המון, בממוצע ספר בשבוע. יש לי מנוי בספריית בית העם של שני ספרים (בחגים האחרונים נשברתי והוספתי אחד), לפעמים אני מחליפה את שניהם או אחד מהם, תלוי בסוג ובמצב רוח ובדברים האחרים שיש לי לקרוא/לעשות. בכל מקרה, בגלל שאני קוראת כל כך הרבה אני כבר לא מטולטלת כל כך מספר כמו שהייתי כשהייתי תיכוניסטית נגיד, אז היו יותר ספרים שנגעו וחשפו אמיתות ותחושות. היום זה קורה, אבל פחות. 
השבוע לקח לי זמן ללכת לספריה, ירד מלא גשם ולא רציתי שיירטבו לי הספרים, אבל רציתי נורא להפטר מהספרים שהיו לי, הדחקתי אותם כבר.. עד כדי כך הם היו מעצבנים. בכל מקרה הגעתי חמש דקות לפני הסגירה והחלפתי לספר שחברה המליצה ומהר מהר פניתי לספרים החדשים ושלפתי את הספר המחודש הזה של שמעון אדף.

קילומטר ויומיים לפני השקיעה, שמעון אדף (עטיפת הספר בהוצאה של 2015)

הוא יצא לראשונה ב2004 ושוב בשנה שעברה, כלמור מתישהו ב2015. ראיתי בביקורות שיצא סוג של המשך, לפחות מבחינת הדמות הראשית השנה, אז כנראה שזה היה טוב למכירות. למזלי, כי אחרת לא בטוחה שהייתי מגיעה אליו. 
לא אפרט על הספר, מי שרוצה יקרא, רק קצת על החוויה שלי. תל אביב מופיעה בספר מנקודת המבט של מספר דמויות שבאו מן החוץ, משדרות, אשקלון, בת ים. זה לא הספר הראשון שעוסק בתל אביב ככרך אך יש פה קו מאוד בולט של הדיבור על תושביה החדשים-ישנים, שבחרו בה כאלטרנטיבה ראויה ובונים אותה ואת המרקם שלה. 
משהו נוסף שאהבתי, שהזכיר לי את ארבעה בתים וגעגוע שנמנה על הספרים שריגשו אותי כבחורה צעירה ותמימה ונצרבו בדמי, הוא השילוב בין השירה לכתיבה. אדף הוא גם משורר, מוצלח מאוד, והוא משבץ את שיריו בספר בטבעיות שחורכת את הנשמה. וכל אלו עטופים בעלילה בלשית ורמזים על השכלתו של הגיבור/מחבר בחן ובהרמוניה מופלאה. 

החיים שלי בזמן עבר הווה ועתיד

מצאתי את התמונה הזו שקראתי לה "החיים שלי עכשיו" 

החיים שלי עכשיו גרסת - יום שני‏ ‏02‏ ‏ינואר‏ ‏2012 ‎12‎:‎29

תמונה מקסימה, של שולחן העבודה שלי מלפני 4 שנים בערך. את הציור לדעתי נתתי לאחיין שלי ליומולדת שנה. את המשקפיים החלפתי ועוד יש לי את הכוס הזו! עברתי מאז שלוש או ארבע דירות ויש לי אוטו. הקישוט לפלאפון לא רלוונטי כי אין מקום בשבילו על הסמארפון והמאמרים כבר בטח ממש לא רלבנטיים, אני חוקרת משהו אחר ודברים התקדמו. 

כך שאלו ממש לא החיים שלי עכשיו. הם החיים שמתישהו היו לי. 

טוב לדעת בצורה כה ויזואלית שציירתי ציור כזה יפה. שהיו לי כל מיני דברים נחמדים ושחלקם נשארו. ותודה למי שהמציא את המצלמה! 

יש רוע בעולם

קראתי היום כתבה עם קורין אלאל שהוציאה אלבום שלם של כל ספר קהלת. עדיין לא שמעתי את הביצוע אבל הרעיון והדרך שבו היא מתאת שהוא נעשתה מקסים. מתוך הדברים שהיא אמרה, בכלל על טקסטים מהתנ"ך התחברתי מאוד לאמירה שלה על מה שהיא למדה מספר תהילים. היא מתארת שם שדרך תהילים היא גילתה שיש רוע. לפני כן היא חשבה שאין דבר כזה ופירשה רוע כמשהו לא בסדר בפרשנות שלה (מקווה שאני מפרשת נכון את הדברים..) ושם היא גילתה שהכתובים מתייחסים למציאות של רוע. 

הייתה לי השבוע הארה לגבי עצמי, משהו שאמר לי חבר שפירק אצלי איזו מגננה שאני מחזיקה הרבה מאוד זמן. אני משאירה דברים באוויר. אומרת אמירות לא מחייבות. דיפלומטית. מנסה בכל כוחי לא לעמוד על פסגה אחת. ואני חושבת שזה נובע מהמקום שאני לא רוצה לפגוש ברוע. ברוע שבי. לא שאני בנאדם רע, ממש לא, אבל אני לא מחוסנת מזה, אני יכולה להיות רעה במעשה או במחשבה ואני יכולה לפגוע. ומה שהבנתי פתאום היה שאני לא יכולה לשבת על הגדר, כי גם כשאני לא עושה שום דבר אני יכולה לפגוע, ולא רק בעצמי. 

בספריה האישית שלי (אותה אני גוררת מדירה לדירה ברחבי העיר..) יש לי את הספר קופסה שחורה של עמוס עוז, אותו קראתי מכל הכיוונים ובשלבים שונים בחיי כל כך הרבה פעמים. ספר נורא שכתוב מצויין. הדמויות בו כל כך מסוכסכות עם עצמן ואחת עם השניה וכל הרוע וכל הטוב שבעולם יוצא בתוכו. פעמיים מתייחסת אילנה אל האושר במכתביה אל גדעון:

"יש אושר בעולם, אלק, והיסורים אינם היפוכו אלא הם המבוי הצר שבעדו עוברים בכפיפה, בזחילה בין סרפדים, אל קרחת-היער הדמומה השטופה בכסף ירחי."  

"יש אושר בעולם, אלק, והיסורים אינם היפוכו, הם נתיב הקוצים שבו נעבור זוחלים על גחון אל קרחת-היער ההיא, שטופת כסף ירח דק, הקוראת לנו ומחכה. אל תשכח."  

 קשה לי להסביר למה הטקסט הזה פשוט עלה במוחי עכשיו, אפילו החלפתי במחשבה את ה"אושר" ב"רוע" כשחשבתי על הטקסט. אולי הדברים קשורים זה בזה ואולי בגלל המקום ה-לא דיכוטומי שאילנה מייצרת. עולם של אושר וייסורים, שמתקיים באותו העולם של הטוב והרוע. וצריך למצוא מקום בתוך העולם הזה, קרחת-יער כלשהי להעמיד עליה את הרגליים ולייצב בה את הלב ומשם פשוט להיות. 

Joy

שמו של הסרט כלל וכלל לא מעיד עליו. אבל זה סוג של סוריאליזם שעובד.
הרגיש כאילו דייויד ראסל ניסה להכניס בו את ה-כ-ל. המון שירים, דמויות, מצבים.
ומוקד אחד - ג'וי.
אם לפני כמה זמן כתבתי פה על הגשרים האמריקאיי, בין מדינות, בין אנשים. כאן יש אשה אחת שמוכיחה את החלום האמריקאי במלוא גדולתה!
והנה טריילר:

ציפור בחדר

תרצה אתר. אני מכירה אותה מהשירים, מאליפלט, מהפזמונים שלא תמיד אני יודעת לשייך אליה. 

לא גדלתי על האריה שאהב תות, תוצאה של חינוך ישראלי-אנגלוסקסי שכלל בעיקר ספרות אנגלית, סיפורים בקלטת של אלכס אנסקי וקלטות של מוזיקה קלאסית מוקלטת מקול המוזיקה לפני השינה.
הגעתי אליה יותר מאוחר, היישר דרך השירה. כי את עיר הירח אני קניתי לעצמי, הרבה אחרי התיכון, והרבה אחרי שסיפחתי את כוכבים בחוץ מהספריה של ההורים. וגם אחרי שקניתי לעצמי את המבחר של אלתרמן. כך שקראתי אותה לפי הסדר הכרונולוגי, כלומר, מתוך הבסיס של שירתו של אביה. 

ספר לבן, עם עיטור עדין, עם פוטנציאל להתפרץ, כמוהו כמוה. עם השיר הנפלא על האופק, ועל מה שנמצא מערבה מכאן, ושפה שעשתה לי סדר בתוך כל השירה הגברית שמסביב. במלים שלה מצאתי את עצמי, גם כשלא הבנתי כלום. 

בסרט הם מדברים בסוף על "בלדה לאשה" וששי קשת מספר על הצמרמורת של לשיר את השיר אחרי המוות הטרגי שלה. אז חיפשתי ומצאתי את הביצוע שלו. המוכר ביותר הוא של נורית גלרון, ועבור הסרט אסף אמדורסקי ביצע את השיר. 
וזה המקורי, מההצגה: 

גשרים!

יש לי יחס אמביוולנטי לגשרים. מצד אחד, הם כל כך יפים, אוצרות אדריכליים חסרי פשר (כי מה יפה בזה? מוצר פונקציונאלי למעבר ממקום למקום. ובכל זאת..) ומצד שני יש בי חלקיק של פחד גבהים. אני לא מסתכלת על החריצים המאורכים כשאני עוברת על הגשר וגם נמנעת להביט מצדדיו. עושה לי בחילה. 
יש קטע יפה בארבעה בתים וגעגוע, שם מודי, החבר שמטייל בדרום אמריקה, מתוודה על פחד גבהים מסוג אחר: 

מודי, ארבעה בתים וגעגוע, אשכול נבו

בכל מקרה מודי קופץ בנג'י וזה מסדר אותו איכשהו, ואם כבר מדברים עליו, בספר הוא סוג של גשר. גשר בינינו לבין איך שהדמויות הראשיות נתפסות על ידי הסביבה הקרובה שלהן. כי יש משהו מאוד מנותק באיך שהמחבר מעביר לנו אותם, שם בקסטל, מקום שהוא לא הסביבה הטבעית שלהם. ומודי, מהמכתבים שלו בדרום אמריקה, מדבר לעמרי ונועה מהיום יום הכי פשוט שלהם, וכך מראה לנו אותם. 

למה אני מתפלספת על גשרים? כי ראיתי בשבוע שעבר את גשר המרגלים, סרטו החדש של סטיבן ספילברג אותו תסרטו גם האחים כהן ובו מככב טום הנקס. תמהיל אנושי שיוצר, עם עוד רבים וטובים ששמם לא תפס את עיניי, את הסרט הכל כך טוב הזה. כל כך טוב שבכל מקבץ של אנשים שהייתי בו מאז אני ממליצה עליו. 
הכל שם כל כך סימבולי, ואני אתמקד רק בגשר. הסרט מתחיל בגשר ברוקלין. הגשר אותו חנכתי ברגליי ביום שישי חם באמצע יוני השנה, כי הרגשתי חובה בינלאומית וכנראה קולנועית. כמובן שבשבת כל ילידי ארה"ב צחקו עליי שזה מסלול של תלמידי בית ספר, אבל מה אכפת לי. יש לי משם את התמונות הנהדרות האלה: 

גשר ברוקלין מכל מיני כיוונים, כשבאמצע שימו לב לשנה שמוצבעת על הגשר - 1875

בחזרה לסרט ולחלקים היותר סימבוליים. דונובן, העו"ד מהווה גשר בין כל מיני דמויות, מעצם תפקידו כמגשר ומפשר. המרגל גם הוא, מהווה גשר בין מדינת האויב למדינת הבית שלו. המקבילה, או המהות ההפוכה לגשרים באה לידי ביטוי בחומה, חומת ברלין, שזו הפעם הראשונה שאני רואה סרט על בנייתה ולא על נפילתה. המפגש בסוף, נקודת החילופים, מתבצע על גשר. וזה לא ספויילר. הנה הטריילר:  

לכו לראות!

ואנקוטה צילומית - תמונה לא מרשימה ביותר שצילמתי מתוך האוטובוס שלקח אותי לשדה התעופה באירלנד - גשר המיתרים, הגירסא הדבלינאית

גשר המיתרים (או שם אחר), דבלין

הביצוע שהתעלה על עצמו #1

לפני כמה ימים שמעתי שיר ברדיו והרגשתי שאני מכירה אותו אבל לא הצלחתי למקם אותו. בסוף אמרו את שמו ושם המבצעים והייתי מרוצה שאני יודעת מיהו ומהו ואוכל לשמוע אותו כשתנוח עליי הדעת. 
זה השיר אגב:

מפה לשם, בפעם הבאה שהוא עלה ברדיו אמרה השדרנית שזה ביצוע של ילד הירח ורוני לשיר של מוניקה סקס, ושאמנם הם עשו את זה שונה מאוד, השיר מאוד יפה. וזה הביצוע של מוניקה סקס:  

כנראה שהכרתי את זה בביצוע המקורי, אבל התאהבתי ממש בביצוע החדש. 
כשהייתי קטנה, קטנה ממש, ביסודי, היה לי מאוד חשוב לשמוע שירים מקוריים. כמובן שלא היה לי מושג מה מקורי, מבחינתי מקורי היה איך ששמעתי את זה ראשון. ואני זוכרת שהתעקשתי ש"זה" יותר יפה. איכשהו עם הזמן היו לי יותר ויותר התנסויות כמו עם השיר דם (שאגב מילותיו קשות ומתריסות כמו כל השירים של מוניקה סקס, קצת מרד נעורים באישיות הכה קונפורמית שלי) והיום אני יחסית פתוחה לקבלה של ביצועים שונים, אם כי עדיין פה ושם לויאלית לבחירות ראשונות  :)